איך משנה צוות חוקרים יפני את כל מה שחשבנו על דגים?
חגי כהן / עורך הבלוגואיך הופכים בהדרגה חוקרי הנקאי מאוסקה לשגרירי שינוי היחס לדגים ביפן ומחוצה לה
דג הנקאי כחול-הפס, שאנחנו קוראים לו "נקאי אילתי", הוא יצור קטנטן, "אצבעוני" ממש, שהפך בשנים האחרונות למוקד של אחד הוויכוחים המדעיים המרתקים לגבי אינטליגנציה ותודעה. קבוצת מחקר מאוניברסיטת אוסקה שביפן, בהובלת הפרופסורים מסאנורי קודה ושומפיי סוגאווה, הצליחה לקרוא תיגר על דוגמות מושרשות, ולערער על ה"בלעדיות" של בעלי מוחות גדולים (כמו שימפנזים, דולפינים ופילים) על המודעות העצמית.
בפוסט הזה נסקור את התגליות האחרונות של הצוות, את התפתחות צוות המחקר ותגליותיו, ואת ההקשר החברתי שבו הם פועלים - התרבות היפנית, עם תעשיית הדגים המסורתית והמודרנית הגדולות שלה.
מעבר למראה: תגליות 2024-2025
נתחיל מסקירה קצרה של שני המחקרים האחרונים של "צוות אוסקה" שטרם סקרנו עד היום. הם מייצגים התקדמות משמעותית מהוכחת היכולת הבסיסית לזיהוי עצמי, אולי לקראת הבנה עמוקה יותר של התודעה הדגית. אפשר להגיד שהמחקרים האלה עוברים מהשאלה "האם הדג מזהה את עצמו?" לשאלות עמוקות יותר כמו "איך הוא תופס את עצמו?" ו"איזה שימוש הוא יכול לעשות במידע הזה?".
מחקר 2024: דימוי גוף מנטלי ככלי להערכה עצמית
בספטמבר 2024, פרסם הצוות מחקר פורץ-דרך שחשף שדגי נקאי מחזיקים ב"דימוי גוף מנטלי" של עצמם, יכולת שנחשבה עד כה לנחלתם הבלעדית של של יונקים (מעטים). החוקרים הציבו בפני הדגים אתגר אסטרטגי: להחליט האם כדאי להם לתקוף יריב פוטנציאלי. אצל הנקאים, הגודל בהחלט קובע. ההיררכיה ביניהם נקבעת לפי גודל הגוף, ועימות מול דג גדול יותר מסתיים כמעט בוודאות בהפסד. בניסוי, הוצגו לדגים תמונות של נקאים אחרים שהיו גדולים או קטנים מהם ב-10% בלבד. התוצאות היו מרעישות:
- דגים בלי ניסיון קודם עם מראה: תקפו את כל התמונות באגרסיביות שווה, בלי קשר לגודל היריב.
- דגים שעברו את מבחן המראה: הפגינו איפוק סלקטיבי אסטרטגי מדויק. הם נמנעו מלתקוף דגים גדולים מהם, אבל המשיכו לתקוף דגים קטנים יותר.
אולי הכי מדהימה הייתה ההתנהגות שנקטו הדגים כדי לקבל את ההחלטה: הם תועדו שוחים למראה שבמיכל, בוחנים את בבואתם היטב - ורק אז חוזרים אל התמונה כדי להחליט אם לתקוף או לסגת. החוקרים הסיקו שהדג משתמש במראה כ"כלי להערכה עצמית". הוא בונה דימוי מנטלי של עצמו, כולל של גודלו הפיזי, ומשווה אותו למידע על היריב.
זאת נחשבת לפי החוקרים הוכחה ראשונה בבעל חיים שאינו אדם לקיומה של "מודעות עצמית פרטית" - שכוללת שימוש בה להבנת יכולות העצמי ומגבלותיו.
מחקר 2025: מהירות הזיהוי ושימוש ב"כלי בדיקה"
בסוף שנת 2025 (ובפרסומים שהמשיכו גם ב-2026), פרסם הצוות עוד מחקר בסדרת "נקאים מול מראות") - שערער על יסודות מבחן המראה עצמו. במבחן המראה הקלאסי של גורדון גאלופ, בעלי חיים נחשפים למראה במשך זמן רב (לפעמים ימים או שבועות) לפני שהם מסומנים בכתם צבע. צוות אוסקה ניסה להפוך את הסדר: הם סימנו את הדגים בסימן חום (צבע של טפיל) על גרונם לפני החשיפה הראשונה שלהם למראה.
התוצאות הפריכו את ההנחה שהדגים זקוקים לחשיפה מוקדמת או ללמידה הדרגתית כדי להבין את המראה:
- מהירות תגובה: חלק מהדגים החלו לנסות ולגרד את הסימן כבר אחרי חצי שעה של חשיפה למראה. הראשון עשה זאת אחרי 12 דקות בלבד והממוצע עמד על 82 דקות.
- מודעות מוקדמת: המהירות הזו מצביעה לדעת החוקרים על כך שלדגים יש "מודעות גופנית עצמית" מוקדמת גם לפני החשיפה למראה.
בנוסף, כמה חוקרים (שאחד מהם נקרא "נקאי"!) תיעדו התנהגות מדהימה - דגי הנקאי הרימו פיסות מזון מקרקעית המיכל, שחו איתן אל מול המראה ושמטו אותן. בזמן שהן צנחו לאיטן, הדגים עקבו בעניין רב אחרי ההשתקפות שלהן, נוגעים בזכוכית עם פיהם. הם לא ניסו לאכול את החתיכה המשתקפת - אלא חקרו את "חוקי הפיזיקה" של המראה בעזרת אובייקט חיצוני. התנהגות כזו, שנקראת "בדיקת תלות", תועדה בעבר רק אצל דולפינים ומנטה ריי - שנושפים בועות אוויר מול מראות.
איך צמח צוות המחקר של אוסקה
סיפורו של צוות המחקר מאוניברסיטת אוסקה הוא סיפור של תחכום ונחישות מדעית מול ספקנות ממסדית עמוקה. פרופסור מסאנורי קודה, שעומד בראש הצוות, התחיל את דרכו כחוקר שטח של התנהגות בעלי חיים. במשך שנים הוא חקר דגי אמנון בבית גידולם הטבעי הגדול שבאגם טנגניקה שבאפריקה, שם למד על המורכבות החברתית שלהם, והראה למשל שהם מסוגלים לזהות חברים מוכרים גם בתוך קבוצות גדולות.
המעבר למחקר במעבדה התרחש בעקבות משבר אישי: בגיל 50 לקה קודה במחלה שמנעה ממנו להמשיך בצלילות מחקר בשטח. במקום לפרוש, הוא החליט לעבור מתצפיות שטח לניסויי מעבדה בדגים. הבחירה להתמקד בנקאים נבעה מהבנת "הכישורים החברתיים" יוצאי-הדופן להם נדרשים דגי נקאי בשונית. אבל מודעות עצמית?? לדג עם מוח בגודל אפון?! לרוב המדענים עד אז זה נתפס כאפשרות מופרכת. לא לפרופ' קודה.
בשנת 2019, כשהצוות בראשותו פרסם את המחקר הראשון שטען שדגי נקאי עוברים את מבחן המראה - הקהילה המדעית סערה. גורדון גאלופ, הפסיכולוג האבולוציוני שהמציא את מבחן המראה ב-1970, היה למרבה האירוניה המבקר החריף ביותר של המחקר. גאלופ טען שהדגים לא באמת מזהים את עצמם, אלא פשוט מגיבים לסימן כאילו הוא טפיל שהם רואים על דג אחר. הוא טען שתגובת הגירוד העצמי של הגחון היא "תגובה אינסטינקטיבית לניקוי" ולא ביטוי למודעות עצמית.
במקום להניח לנושא עד שהקהילה המדעית תואיל להכריע בוויכוח, הם פתחו בסדרה מחושבת של "מהלכי שחמט" מדעיים שנועדו להעמיד את הביקורות והספקות למבחנים אמפיריים. בין היתר, הם הראו שדגים מזהים את הפנים שלהם בתמונות 'סטילס' סטטיות, שם אין תנועה שיכולה להטעות את הדג לחשוב שמדובר בשיקוף. בניסוי אחר, הם סימנו את הדגים בצבעים שונים והראו שהדגים לא מתעניינים בסימונים כחולים וירוקים, מה שמוכיח שהתגובה לסימון אינה אוטומטית.
פרופ' קודה אפילו התחיל לבקר את מבחן המראה עצמו, בטענה שהוא אנתרופוצנטרי - מותאם בעיקר לבני אדם. הוא טען שהמבחן המקורי יוצר "תוצאות שליליות שגויות" עבור בעלי חיים שמשתמשים בחושים אחרים או שאין להם איברים לגעת בעצמם או שהכתם לא מעניין אותם (בגלל ההקשר הסביבתי של חייהם הטבעיים). כלומר, בעלי חיים רבים "נכשלים במבחן המראה" לא כי אין להם מודעות עצמית - אלא כי המבחן עוצב (גם אם באופן לא מודע) עבור בני אדם או, לכל היותר, קופים (עם ידיים).
הצוות הפך לקול מוביל בעד גישה "הדרגתית" למודעות עצמית, גישה חדשנית מנוגדת לגישה הבינארית של גאלופ ואחרים (שהאפשרויות מבחינתם היו רק: "יש" או "אין"). הם טוענים שמודעות עצמית היא לא תכונה שמופיעה בבת-אחת במוח הקופים, אלא רצף של יכולות קוגניטיביות שהתפתחו לאורך מאות מיליוני שנים.
ההקשר היפני
יפן היא מעצמת דיג וצריכת דגים מהגדולות בעולם, ובין המסורת הרבות שלה בתחום אפשר למצוא גם מנהגים ידועים לשמצה באכזריותם כמו "אודוריגוי" - אכילת דגים ותמנונים בעודם חיים ומפרפרים. קודה מבקר מנהגים כאלה בחריפות. הוא טוען שהמבנה הבסיסי של המוח הדגי כולל את כל החלקים הנחוצים לעיבוד כאב וזיכרון כמו אצל יונקים.
למרבה הצער, האדישות לסבל דגים מושרשת בתרבות היפנית המסורתית, שלא מכירה בהם כבעלי חיים ממש. אפילו השפה היפנית לא מעודדת הכרה ברגשות דגים. המילה היפנית לרגש (קנג'ו) מיוחסת כמעט אך ורק לבני אדם או ליונקים עם הבעות פנים ברורות. אם תשאלו יפני אם לדג יש קנג'ו, התשובה תהיה כנראה: "לא". התוצאות יהיו כנראה פחות מובהקות בנוגע למילים שמתארות סבל פיזי. מעניין לציין שלמרות שהמסורות הדתיות ביפן שונות מאוד משלנו - הן השפיעו באופן דומה על תפיסת דגים כ"פחות בעלי חיים" מיצורי יבשה. בצווים קיסריים על ימי "צום מבשר" מהמאה ה-7 (בהשפעת הבודהיזם), דגים הוחרגו לעיתים קרובות מאיסור אכילת הבשר, מה שקיבע את מעמדם כקטגוריה נפרדת ו"נמוכה" יותר (בדומה להגדרתם כ"פרווה" ביהדות או להחרגתם מימי תענית נוצריים).
פרופ' קודה הפך עם השנים לדמות תקשורתית מוכרת ביפן. הוא לא מסתגר במגדל השן האקדמי, אלא מופיע בתוכניות טלוויזיה וכותב ספרים פופולריים כמו "גם דגים מזהים את עצמם". המסר הבסיסי שלו לציבור היפני הוא חד ונוקב:
"אם דגים מזהים את עצמם במראה, חולמים חלומות ומרגישים כאב, האם אנחנו יכולים להמשיך להתייחס אליהם כאל חומרי גלם חסרי תודעה?".
שותף למחקר של פרופ' קודה (הראשון בסדרה, מ-2018) ד"ר אלכס ג'ורדן, ציין בראיונות כי הפסיק לאכול דגים בעקבות תגליותיהם.
קודה עצמו לא אמר משהו דומה, אבל הדגיש שהיחס שלו לדגים כאל "מזון" השתנה מהותית. הוא ציין שלפני המחקר הוא ראה בדגים יצורים פשוטים יחסית, אבל אחרי שראה את דג הנקאי בוחן את עצמו במראה ומפגין מודעות עצמית, הוא התחיל לראות בדגים אינדיבידואלים עם אישיות ומורכבות נפשית.
קודה גם מדבר על הצורך ב"מהפכה אתית" בדרך שבה אנחנו מתייחסים לדגים, אפילו כשהם משמשים למאכל:
"אם אנחנו בוחרים לאכול דגים, עלינו להכיר בכך שאנחנו הורגים יצור חי עם מודעות. עלינו לעשות זאת במינימום סבל ולנהוג בהם בכבוד רב הרבה יותר, גם בשיטות הגידול וגם בשיטות הבישול."
קודה מדגיש שאין כיום הצדקה מדעית להתייחס לדגים כנחותים תחושתית מיונקים. הוא ציין שהמחקר גרם לו להרגיש "קרוב יותר" לדגים ושהוא כבר לא מסוגל לראות בהם "חומר גלם" בלבד.
יש סימנים מעודדים ראשונים גם לשינוי בסנטימנט הציבור הרחב ביפן ביחס לדגים, בכיוון של רגישות גוברת, אם כי המצב עדיין כנראה גרוע למדי. סקרים מראים שיותר יפנים כיום מכירים בכך שדגים יכולים לסבול, במיוחד צעירים. ממשלת יפן מתחילה "לבחון פרוטוקולים של רווחת דגים בחקלאות ימית", אבל התהליך איטי ועדיין רחוק כנראה מיישום.
ציר זמן: מחקרי אוסקה על נקאים 2018-2026
2018-2019: פריצת המחסום
הצוות מפרסם את המחקר הראשון שלו: דגי נקאי עוברים את מבחן המראה (עם סימון חום בגרון). העולם המדעי מגיב בספקנות רבה, אבל הדיון על אפשרות קיומה של אינטליגנציה גדולה במוח זעיר נפתח.
2020-2021: היררכיה ומיניות
הצוות חוקר את המבנה החברתי של הנקאים. הם מגלים מערכת היררכית שבה דגים דומיננטיים מדכאים את הגדילה של הכפופים להם. המחקר מתעד גם את תהליך שינוי המין (מנקבה לזכר) והשפעתו על קצב הגדילה והמעמד החברתי (כרבע מדגי השונית יכולים לשנות את מינם, יכולת שתעשיית הדגים מנצלת באכזריות למטרותיה).
2022: רלוונטיות אקולוגית
בתגובה לביקורת של גאלופ, הצוות מוכיח כי הנקאים אינם מגיבים לכל סימן צבעוני, אלא רק לכאלה שצבעם מחשיד אותם כטפילים.
2023: ייצוג עצמי מנטלי
גילוי זיהוי הפנים בתמונות. הדגים מבחינים בין תמונתם לבין תמונת דג זר. הם אפילו מזהים את הפנים שלהם כשהם מודבקים על גוף של דג אחר. זה מראה שהם מחזיקים בייצוג מנטלי של פניהם, כמונו.
2024: מודעות עצמית פרטית
הצוות מוכיח שדגים משתמשים במראה כדי לאמוד את גודל גופם לפני קרבות במטרה להעריך את סיכוייהם לנצח. זה מעבר ממודעות "גופנית" למודעות "אסטרטגית" - שימוש במידע על העצמי לחיזוי תוצאות בעתיד.
2025-2026: מהירות ושימוש בכלים מנטליים
גילוי זיהוי המראה המהיר של הנקאים (תוך פחות משעה) והשימוש בכלי (פיסת מזון) לחקירת המראה. המחקר מסכם שמודעות עצמית היא אולי תכונה עתיקה מאוד בבעלי חוליות, שהתפתחה כבר עם התחושות הקדומות לפני כ-450 מיליון שנה.
אז איך התפתחה המודעות העצמית?
הממסד המדעי האמין במשך עשורים שמודעות עצמית דורשת קליפת מוח (נאוקורטקס) מפותחת. לדגים אין קליפת מוח כזו. יש להם מבנה מוחי שונה לגמרי, שרק עם הזמן גילינו שהוא יכול למעשה לבצע פונקציות דומות לפונקציות שאצלנו מתבצעות בקליפת המוח. התגליות של קודה מצביעות על שתי אפשרויות עיקריות:
- אבולוציה מתכנסת: מודעות עצמית התפתחה כמה פעמים באופן בלתי תלוי - לפחות פעם אחת ביונקים ופעם אחת בדגים, כתגובה לצורך לנהל מערכות יחסים חברתיות מורכבות.
- מקור משותף קדום: מודעות עצמית התפתחה כבר אצל הדגים הקדומים, והיא קיימת מאז בצורה כזו או אחרת אצל רוב בעלי החוליות החברתיים.
בשנת 2024 חתמו מאות חוקרים מובילים על "הצהרת ניו יורק על תודעת בעלי חיים", שקבעה כי קיימות ראיות לחוויות מודעות בכל בעלי החוליות (כולל זוחלים, דו-חיים ודגים) וברבים מחסרי החוליות. מחקרי קבוצת אוסקה על הנקאי צוינו כאחד הנדבכים שהובילו לשינוי הגישה. ההצהרה קוראת לקחת בחשבון את התודעה של בעלי החיים בכל החלטה הנוגעת להם ומשפיעה על רווחתם, כולל במחקר רפואי, חקלאות ודיג.
בשורה התחתונה
קבוצת המחקר מאוסקה, בהובלת מסאנורי קודה, הצליחה לעשות את הלא-ייאמן: היא הפכה דג קטנטן ל"נער הפוסטר" של המודעות העצמית מתחת למים, חוללה מהפכה בתפיסתנו את האינטליגנציה והתודעה של דגים בכלל, וערערה על ההנחה המושרשת ש"חייבים מוח גדול" לתודעה מורכבת. המחקרים השיטתיים של הצוות מוכיחים שנה אחר שנה, נדבך מעל נדבך, שהזיהוי העצמי של דגי הנקאי הוא לא רק תגובה אוטומטית פשוטה, אלא חלק ממערך מנטלי מורכב שכולל יכולת הערכה עצמית אסטרטגית ואפילו שימוש בכלים לחקר המציאות.
עבור הקהילה המדעית, הממצאים מחייבים עדכון של תיאוריות. עבור החברה האנושית בכלל, מדובר בקריאת השכמה מוסרית. אין כל הצדקה להמשיך להמשיך להתייחס לדגים באכזריות חסרת גבולות (אפילו בהשוואה ליחס האכזרי שלנו לחיות יבשתיות), יחס שמבוסס כולו על הנחות שכבר הופרכו.
