האם לכל חיה יש אישיות משלה??
חגי כהן / עורך הבלוגאיזה תכונות אופי שונות יש לחיות? מתי המדע הכיר בזה? איך התפתח "חקר האישיות בבעלי חיים"? ולמה משתמרים בכל מין כל סוגי האישיות השונים?
במשך רוב שנות קיומו נטה המדע להתייחס להתנהגויות של בעלי חיים כאל תגובות אינסטינקטיביות "אופייניות למין הביולוגי" שלהם, שאמורות להיות אחידות בעיקרון. אם גילו הבדלים בין התנהגויות של חיות מאותו המין - הם נחשבו לרוב בתור "רעש סטטיסטי" סתמי. אבל בעשורים האחרונים מתחוללת מהפכה באקולוגיה ההתנהגותית ובפסיכולוגיה ההשוואתית, שמבססת את ההבנה שלכל חיה וחיה יש דפוסי התנהגות ייחודיים ועקביים משלה - שמרכיבים את האישיות שלה.
מהי אישיות
המושג "אישיות בבעלי חיים" מוגדר במדע כ:
הבדלים התנהגותיים בין פרטים באותה אוכלוסיה, ששומרים על עקביות לאורך זמן במצבים שונים
מבחינה מתמטית-סטטיסטית, המדע מגדיר אישיות כ"שונות התנהגותית מובהקת בין פרטים" - לעומת השונות שקיימת בהתנהגות של אותו פרט בזמנים שונים - כשהוא עייף או נמרץ, שמח או מדוכא, וכדומה.
חוקרים נוטים לבדוק ולחקור במינים שונים צירי אופי שכבר התבססו עבורם הגדרות ודרכי מדידה, כמו:
- אומץ. תגובה למצבי סיכון כמו נוכחות טורף. איך מודדים: מהירות חזרה לאכילה אחרי ראיית טורף.
- חקרנות. תגובה לגירויים חדשים בסביבה. איך מודדים: קצב התנועה ואופי הבדיקה של מרחב חדש.
- פעלתנות. רמת הפעילות בסביבה מוכרת. איך מודדים: מספר צעדים ביממה בזמן שגרה.
- חברתיות. רצון להתקרב לבני המין. איך מודדים: משך הזמן הבילוי מרצון ליד בני הקבוצה.
- תוקפנות. תגובה עוינת כלפי בני המין. איך מודדים: תדירות תקיפות ומאבקים.
תכונות אופי נוספות שנבדקות לעתים במחקרים הן למשל אופטימיות לעומת פסימיות (למשל בעזרת מבחן "פרשנות הסימן העמום"); אימפולסיביות לעומת שליטה עצמית (למשל בעזרת "מבחן המרשמלו"); יכולת הסתגלות לשינוי; נטייה להתמדה; נטייה לשיתוף פעולה; ואפילו אמפתיה. אפשר להשוות גם בין התנהגויות מתמשכות ומורכבות של חיות שונות - למשל בין "סגנונות הורות" או "סגנונות קינון" שונים של ציפורים.
איך המדע הכיר באישיות של חיות
ההבנה שלבעלי חיים יש אופי ייחודי היא לא באמת "תגלית מודרנית" כמו חורים שחורים, למשל. אנשים חיים כבר אלפי שנים לצד בעלי חיים אחרים, ולרבים מהם יצא להכיר בחייהם מקרוב לאורך זמן כמה כלבים או כמה תרנגולים (אפילו בו-זמנית) - ובלי ספק גם להבחין שאין להם אותו אופי רק כי הם מאותו המין. אבל הבחנות אינטואיטיביות כאלה, עד כמה שהיו אולי נפוצות אצל אנשים מהישוב - היו מנותקות לגמרי מעולם המדע.
צ'ארלס דרווין יצר את הבסיס התיאורטי לרציפות בין מאפייני האדם לבעלי החיים (האחרים) בעצם הנחלת התובנה שהאדם הוא בעל חיים שהתפתח ממינים אחרים, וגם ספציפית כשטען בספרו "מוצא האדם" שכל ההבדלים הרגשיים והמנטליים בינינו לבין יתר בעלי החיים המפותחים הם "עניין של דרגה ולא של סוג".
מחקר מדעי שיטתי על אישיות בבעלי חיים התחיל כנראה דווקא במחקרי פסיכולוגיה השוואתית בתחילת המאה ה-20. הפיזיולוג איוואן פבלוב, יצר את הבסיס לזה במהלך מחקריו האכזריים המפורסמים על מה שנודע אחר כך כ"התניה קלאסית" בכלבים - שהתחילו לרעוד מפחד או לרייר כבר בתגובה לצליל שהם למדו לקשר עם האכלה או חישמול. פבלוב גילה שכלבים שונים מגיבים ללחץ ולגירויים בצורה עקבית ושונה זה מזה. הוא פיתח שיטת סיווג אופי שמבוססת על 'תכונות מערכת העצבים' (חוזק, עירור ועיכוב), וחילק את הכלבים לארבעה 'טיפוסי מזג':
- הטיפוס המעורר החזק: כלבים רגישים וסוערים שמגיבים ללחץ קל בעירור רב.
- הטיפוס התוסס: כלבים שמגיבים ללחץ באופן אקטיבי אבל מתון ומאוזן.
- הטיפוס הרגוע והיציב: כלבים שמפגינים פסיביות וחוסן מול מצבי עקה.
- הטיפוס המעוכב החלש: כלבים שמגיבים ללחץ בשיתוק זמני ובחסימת תפקודי המוח.
אבל הממסד המדעי נותר ספקני במשך עשורים לגבי אישיות של חיות מחשש מפני "האנשה" (אנתרופומורפיזם) כביכול - שנחשבה ל"חטא מדעי" חמור. בפועל, קל לראות שהאשמה ב"האנשה" שימשה להרתעת מדענים מכל ייחוס תכונות של יצור מרגיש לבעל חיים, ולא רק תכונות של אדם.
שינוי דרמטי התרחש בזכות עבודתה החלוצית של ג'יין גודול בטנזניה החל מ-1960. גודול העניקה לשימפנזים שמות במקום מספרים, ותיארה את אישיותם הייחודית ואת האופן שבו סגנונות הורות שונים מעצבים אופי שונה של הצאצאים בבגרותם. המחקרים הקפדניים שלה הצליחו לשבור את הטאבו הוותיק על עיסוק מדעי בהבדלי אופי בין חיות שונות מאותו המין, אולי על רקע המהפכנות התרבותית הכללית של שנות ה-60'.
בשנת 1993, הראה מחקר לראשונה שגם לתמנונים - חסרי חוליות ששונים מאיתנו מאוד - יש אישיות עקבית ומדידה. מחקר זה הוכיח שאישיות לא ייחודית רק ליונקים גדולים או אפילו רק לבעלי חוליות.
עם ההתבססות תחום חקר האישיות בבעלי חיים בפסיכולוגיה ובביולוגיה, התברר שלאורך השנים בעבר, חוקרים השתמשו בכל מיני "מונחים מאולתרים" לתיאור תופעת האישיות הייחודית של חיות - למשל "מזג" ("טמפרמנט"), "סגנון התמודדות", "טיפוס התנהגותי" או "אינדיבידואליות".
איך חוקרים אישיות של חיות
חקר האישיות בבעלי חיים התפתח במקור בתחום הפסיכולוגיה, במסגרת הפסיכולוגיה ההשוואתית והפסיכולוגיה של האישיות, אבל משנת 2000 בערך הוא משתלב ומגיע גם מתחומי האקולוגיה ההתנהגותית והביולוגיה האבולוציונית. כיום, משתמשים בשתי שיטות עיקריות להערכת אישיות של חיות:
- שאלונים: שאלונים שממולאים על ידי בני אדם שמכירים את החיות היטב, כמו מטפלים בגני חיות, מטפלים בחיות מחמד, או חוקרי התנהגות שביצעו תצפיות שטח. השיטה הזו, שהושאלה מהפסיכולוגיה האנושית, מאפשרת לקבל התרשמות רחבה על התנהגות החיה לאורך זמן.
- מבחנים התנהגותיים: מבחנים קלים לביצוע, שמעמידים את החיה מול אתגר שפשוט למדוד את התגובה הפיזית שלה אליו, כמו "מבחן השדה הפתוח" או "מבחן החפץ החדש". הדיוק בשיטה הזו גבוה יותר, אבל הבדיקה היא נקודתית (בזמן למשל).
למה לחיות מאותו מין יש אישיות שונה?
אבל אולי תשאלו - למה האבולוציה לא מכוונת את כל החיות ממין מסוים לעבר "האופי המושלם", ומטמיעה בכולן את המינון האידיאלי של זהירות ואומץ, למשל? למה נראה שהטבע משמר במכוון מגוון קבוע של "טיפוסי אישיות" שונים בכל מין? חוקרים מציעים שלושה הסברים משלימים לשאלה:
1. אין באמת "אופי אידיאלי"
לכל אופי יש יתרונות וחסרונות. אי אפשר "לרקוד על כל החתונות" ולהנות רק מהיתרונות של אסטרטגיות שונות ומנוגדות. צריך לבחור. כל אופי הוא פשרה או בחירה אחרת, והטבע "מעדיף" שבכל אוכלוסייה חיות שונות יבחרו אסטרטגיות הישרדות שונות. בתור התחלה, זה מספק לאוכלוסייה יותר אפשרויות התמודדות.
יש חיות ש"חיות מהר", ולרוב הן סקרניות, אמיצות ותוקפניות יותר. הן משיגות משאבים מהר יותר ומתרבות מוקדם, אבל חיות פחות כי הן נחשפות להרבה יותר סיכונים וטורפים. לעומתן יש חיות ש"חיות לאט" (לא במובן שהן באמת חוות את המציאות בקצב שונה - זו תופעה שמשתנה בעיקר בין מינים שונים) אלא במובן שלוקח להן הרבה יותר זמן להסתגל ולהעז וליזום ולפעול. החיות האלה, ש"מאחרות לפרוח" הן לרוב זהירות וביישניות יותר. הן צוברות משאבים לאט ומתרבות מאוחר יותר, אבל הן גם נהנות בממוצע מיותר שנות חיים. בגלל ששני הטיפוסים האלה (שמייצגים שתי אסטרטגיות חיים שונות) יכולים להגיע בסוף להצלחה דומה מבחינת כמות הצאצאים שהם מולידים לאורך חייהם - האבולוציה משמרת את שניהם באוכלוסייה, והמגוון מאפשר לאוכלוסייה להתגבר ולהסתגל הרבה יותר בקלות לקשיים ושינויים.
2. יתרונות החריגות
באופן מעניין, היתרון של תכונת אישיות מסוימת לא קשור רק במעלותיה וחסרונותיה כשלעצמה אלא גם בשאלה כמה היא נדירה או נפוצה באוכלוסייה. מדענים מזהים שלושה מנגנונים תחת קטגוריה זו:
- הימנעות מתחרות: התחרות על משאבים תהיה חזקה יותר ככל שהחיות יהיו דומות. תכונות אישיות חריגות (למשל, הרפתקנות שדוחפת לנדוד רחוק) יכולות למנוע תחרות עם הרוב (הזהיר והשמרן) ולזכות את החריגים בגישה למשאבים שהאוכלוסייה לא הכירה.
- הימנעות מטורפים: טורפים מפתחים לעיתים "חיפוש" שממוקד בטיפוס ההתנהגותי הכי אופייני או נפוץ באוכלוסייה. חיות עם דפוסי התנהגות שונים ומיוחדים - יכולות להיטרף פחות.
- השלמה הדדית: קבוצות מרוויחות משיתוף פעולה בין טיפוסי אישיות שונים. זה מאפשר חלוקת עבודה יעילה עם התמחויות שתואמות נטיות טבעיות שונות, למשל.
3. שונות עצבית אקראית
הוכחה מעניינת שאישיות לא נובעת רק מהבדלים גנטיים או סביבתיים מגיעה ממחקרים על אחד מבעלי החיים הפשוטים ביותר - תולעי נמטודה מהמין סי אלגנס. גם כשלתולעים האלה יש בדיוק אותו מטען גנטי והן מגודלות בתנאי מעבדה אחידים לחלוטין - הן מפגינות בעקביות לאורך חייהן דפוסי תנועה שונים - חלקן זזות מהר ורחוק, וחלקן מעדיפות להישאר במקומן עד כמה שאפשר. מחקרים הוכיחו שהבדלי נטיות כאלה נגרמים על ידי הבדלים אקראיים בהתפתחות מערכת העצבים, הבדלים שקיימים כנראה בהתפתחות כל החיות השונות כבר ברמה ההתפתחותית הבסיסית ביותר, גם בלי השונות הגנטית והסביבתית.
אישיות והישרדות בעידן האדם
חקר האישיות בשנים האחרונות מצליח לחבר בין ניסויי מעבדה מבוקרים לבין תצפיות מעקב על חיות בטבע. ככה עשו למשל חוקרים מהאוניברסיטה העברית במחקר חדש שפורסם השנה ובו הם בחנו התנהגות של עורבים קצרי-זנב, מין ציפורים חכמות וחברתיות שחי במצוקי מדבר יהודה וים המלח. האזור הזה חווה בעשורים האחרונים "פיתוח" רב של יישובים ואתרי תיירות - שמושך בעלי חיים בגלל זמינות שאריות מזון של בני אדם, ומרתיע בעלי חיים אחרים.
המחקר כלל שני שלבים:
- שלב ה"מעבדה": עורבים נתפסו במדבר ונלקחו ל"מעבדת שדה", שם מדדו את האומץ שלהם בשלושה מבחנים שהציגו להם חפץ או מזון לא מוכרים.
- שלב המעקב בטבע: העורבים שוחררו חזרה לטבע, כשלגופם מוצמדים משדרי מיקום (GPS).
הנתונים על תנועות העורבים בהמשך חייהם הראו שהבדלי האישיות שנמדדו קבעו במידה רבה את גורלם:
- עורבים אמיצים בילו את רוב ימיהם באתרי תיירות, חניונים ומזבלות. הם נהנו מגישה קלה לשפע שיירי מזון עתירי קלוריות שהשאירו בני אדם. אבל השרידות שלהם בטווח הארוך היתה נמוכה באופן מובהק בגלל חשיפה קבועה לסכנות כמו דריסה והרעלה.
- עורבים זהירים נמנעו מקרבת בני אדם, וחיפשו מזון בשטחים פתוחים. הם נהנו מהרבה פחות אוכל וקלוריות אבל גם מסכנה נמוכה בהרבה להיפגע ממפגעים אנושיים למיניהם. השרידות שלהם לטווח הארוך הייתה גבוהה יותר במובהק רחוק מבני אדם.
המחקר הזה מעורר תובנה חשובה לגבי שימור מינים: הלחצים שמפעיל האדם לא משפיעים באופן אחיד על כל האוכלוסייה של מין מסוים. מדענים קוראים לזה "ברירה אנתרופוגנית תלויית-התנהגות". במילים פשוטות: השפעות בני אדם כמו דיג וציד עלולות להכחיד שיטתית את החברים הכי אמיצים ופעילים באוכלוסיה, למשל, וככה אולי לסכן את יכולת ההישרדות שלה.
בשורה התחתונה
חקר האישיות בבעלי חיים הוא חלק חשוב בהבנת עולם החי ובהכרת המגוון העצום של היצורים שממלאים את עולמנו, אפילו אם הם "בני אותו מין ביולוגי". האופי הייחודי של כל חיה אינדיבידואלית הוא המחשה חזקה נוספת לייחודיות של כל יצור מרגיש, שמהווה עולם שלם וחסר תחליף של חוויות, זכרונות, רצונות ותכונות - ושראוי להתייחסות כאל ישות ייחודית ובעלת זכויות.
הבדלים יציבים בהתנהגות - מערכי אישיות שונים - מושפעים מגורמים גנטיים, סביבתיים ועצביים, וממלאים תפקיד מכריע ביכולת של אוכלוסיות להתמודד עם אתגרים ושינויים. זיהוי ה"טיפוסים ההתנהגותיים" השונים והבנת השפעותיהם יכולים לאפשר, בין היתר, פיתוח אסטרטגיות טובות יותר לשיפור רווחת בעלי חיים ולשימור מינים. הבנת הבדלי האופי בין חיות מאותו מין יכולה לעזור לנו להתאים טוב יותר בעלי חיים לבתים מאמצים או לתכנן תנאי חיים שמתאימים לחיה מסוימת ולא רק למין הכללי שלה. היא יכולה גם לעזור להפחית קונפליקטים עם חיות בר גדולות (כמו דובים למשל) - שלעתים קרובות מתברר שרק אינדיבידואלים יוצאי-דופן מתוכן מעורבים בקונפליקט, מה שיכול לעתים לעודד פיתרון נקודתי מתאים ולמנוע פגיעה באוכלוסייה כולה.
ההכרה באישיות של חיות היא הכרה בזה שאין באמת עורב קצר-זנב טיפוסי, "בן מין ממוצע" שמתנהג תמיד באותה דרך ש"אופיינית למין שלו". אין דרך כזאת ואין חיה כזאת. יש עורבים (או פרות או דגי סלמון) עם נטיות, חוויות ודרכי התמודדות שונות מאוד. ההבנה הזאת יכולה לעזור לנו להחליף בהדרגה את הדימוי המופשט והאחדותי של "המין הביולוגי" בריבוי הממשי של היצורים השונים שאנחנו משייכים אליו, ואולי גם לגרום לנו לכבד יותר את כל מי שחולקים איתנו את הייחודיות ההתנהגותית והנפשית המופלאה הזאת - כל בעלי האישיות בעולם.
