השפה מחנכת אותנו נגד חיות?! איך?

חגי כהן / עורך הבלוג

איך שפות כמו עברית או אנגלית מוחקות ומקטינות בעלי חיים ממינים אחרים, מרחיקות אותנו מהם, ובאופן כללי הופכות אותנו לסוגנים - בלי שאף אחד תכנן את זה (או אפילו הבין את זה, עד לאחרונה)

דימויי החיה מול האדם בשפה העברית אילוסטרציה

מבוא

בעבר חשבו, או הניחו, שהשפה היא "כלי טכני", נייטרלי ולא-משתנה, להעברת מידע או לתיאור המציאות. כיום השפה נתפסת בתור מערכת מתפתחת תמידית שמשקפת ומעצבת את תפיסת העולם וקטגוריות החשיבה של החברה שדוברת אותה. השפה משמשת כ"סוכן חיברות" מרכזי, שמנחיל שלל נורמות תרבותיות והנחות יסוד מטאפיזיות לכל עולל - אפילו (או למעשה, כמעט תמיד) בלי שאף דובר יהיה מודע לזה.

באופן ספציפי, השפות שלנו מחנכות את הדוברים בהן, מגיל צעיר, להתעלם מהחוויה של חיות ממינים אחרים, ויוצרות סביבן "כתם עיוור" מוסרי, אישי וקולקטיבי. השפות שלנו מחנכות אותנו לראות בבעלי חיים יצורים נחותים ונלעגים - כלים ריקים לשימושנו הנשגב. או בקיצור, הן מחנכות אותנו לסוגנות.

שפה כמובן לא מכתיבה לנו מה לחשוב בדיוק ובהכרח, במיוחד אם אנחנו מאוד נחושים לבחון את הנחות היסוד שלנו ולחשוב עצמאית וביקורתית. אבל לפחות בתחומים שבהם לא השקענו מאמצים מודעים כאלה - השפה חופשית לעצב את ה"דעות שלנו" באופן לא-מודע. השפה מחלקת את העולם לקטגוריות ולניגודים (מומצאים), מציעה אמרות וביטויים טעונים, מכוונת ומסיטה קשב מוסרי לאזורים מסוימים, והופכת פרשנויות ואמירות מסוימות לנגישות ו"טבעיות" הרבה יותר מאחרות. במילים אחרות - שפה מציעה לנו "השקפת עולם" מן המוכן. שפה מעצבת את האופן שבו דובריה תופסים וממשיגים ומחלקים את העולם; ויש לזה השלכות אידיאולוגיות רחבות. כמו שבאופן אנלוגי, מחקרים על מיסגור (מזה הקלאסי של כהנמן וטברסקי והלאה) הראו איך ניסוחים רק מעט שונים של אותה בעיה בדיוק - נוטים לשנות דרמטית רגש, שיפוט ופעולות-תגובה. כלומר: הטיות לשוניות קלות יכולות להוביל להבדלים גדולים בדעות שהן נוטות להצמיח. כמאמר הפתגם: חיים ומוות בידי הלשון.

השפה מעצבת את הדרך בה אנו רואים את העולם אילוסטרציה

במובן הזה, שפה ואידיאולוגיה לא באמת ניתנות להפרדה מוחלטת. אידאולוגיה היא לא רק "דעות" מודעות כמו שאנחנו נוטים לחשוב עליה - אלא גם (ואולי בעיקר) אוסף של ביטויים, קטגוריזציות, סיפורים וכללי ניסוח שמבליעים מראש, להפתעת רובנו, גם ערכים והנחות עובדתיות. לפי חוקרי אקולינגוויסטיקה (בלשנות אקולוגית) השפה היומיומית מקודדת "סיפורים שאנו חיים לפיהם", כלומר מעין תזכורות מילוליות קצרות למעשיות-מוסר קטנות שכולנו מכירים, שסוללות את הדרכים שבהן אנחנו חושבים, מדברים ופועלים.

חשוב להבהיר שהשפה היא בהחלט לא מקור ההשפעה (או החינוך) היחיד לסוגנות בחיינו. השפה כמובן גם משקפת סדר חברתי קיים, לצד השפעתה האקטיבית לייצב או לשנות אותו. אבל בגלל שהשפה נוכחת, בהגדרה, בכל משפט שאנחנו אומרים וכותבים (ואולי גם חושבים) היא מקור השפעה רב עוצמה במיוחד.

4 מנגנונים לשוניים בולטים שמחנכים לסוגנות

1. קטגוריזציה: הבניית "אדם" ו"חיה" כניגוד

אולי המנגנון החשוב ביותר שבעזרתו הלשון מעצבת את המחשבה שלנו הוא קטגוריזציה. השפה מחלקת עבורנו את העולם לקופסאות ולתיקיות שונות - גם כשבמציאות יש רצף, ערבוב וחפיפה - והיא מסדרת אותן על מדפים שונים: נמוכים וגבוהים, נגישים וחבויים. במילים אחרות: כל שפה לא רק מתארת את העולם, אלא גם מחלקת אותו לחלקים, מייצבת אותם כקטגוריות חשיבה, ולעיתים גם טוענת אותם במשמעות ערכית (טוב/רע).

רבות מהקטגוריות הבסיסיות שהשפה והחשיבה האנושית יוצרות מתארגנות סביב ניגודים בינאריים, ממשיים או דמיוניים. אחד הניגודים הכי עמוקים בתרבות ובשפה שלנו הוא הניגוד (הפיקטיבי) בין “אדם” לבין “חיה”. השפה מגדירה את היחס בין צמד המושגים הזה כיחס של ניגוד - למרות שבמציאות הביולוגית, כידוע, מתקיים ביניהם יחס של הכלה: האדם הוא בעל חיים. והניגוד הזה, בין “האנושי” ל“חייתי”, מאורגן כחלק ממערך הניגודים הכולל שלנו, שיש לו קוטב נעלה וקוטב נחות קבועים וברורים: תרבות מול טבע, תבונה מול דחף, שכל מול יצר, רוח מול בשר, סדר מול כאוס, ריסון מול פראיות, חוק מול ג’ונגל, הומאניות מול ברוטאליות, וכדומה.

אדם וחיה יחסי הכלה במציאות מול יחסי ניגוד בשפה

ככה ההנגדה “אדם-חיה” עושה עבודה אידיאולוגית כפולה: מצד אחד, היא כורכת יחד תחת מילה אחת מינים ביולוגיים רחוקים ושונים באופן קיצוני - למשל שימפנזים ויתושים - כאילו כולם שייכים לאותה מהות כללית שנקראת “חיה”. ומצד שני, היא מציירת תהום בלתי-עבירה בינינו לבין כל יתר היצורים החיים, אפילו הקרובים לנו ביותר. הלשון מבנה את התהום הזאת כתהום מטא-פיזית ומוסרית, שהופכת את ה“אנושי” וה“חייתי” לא רק לשני סוגים מובחנים של ישויות (שאחד מהם הוא הדבר היחיד שחשוב בעולם והשני הוא משאב) אלא לשני קטבים סמליים של קיום וערך. הקוטב האנושי מייצג כמובן את כל מה שטוב בעולם, והקוטב החייתי - את כל מה שרע.

ההפרדה וההנגדה בין “בני אדם” ל“בעלי חיים” - למשל כמו שהן מתבטאות בשלט הנפוץ “אין כניסה לבעלי חיים” - מחזקות את המוסכמה הלשונית-חברתית לפיה האדם איננו (נחשב) בעל חיים. לא באמת. כלומר, ברור שזו הקטגוריה שמדע הביולוגיה משייך אותנו אליה, ואנחנו בעד מדע והכל, אבל אנחנו גם לא חיות… כל ילד יודע את זה. פשוט תפתחו מילון! (כזכור, רובנו מניחים כמובן-מאליו שהשפה "משקפת" את המציאות בנייטרליות). כך מופרד ומורחק דובר השפה רגשית ומנטלית מבעלי החיים, ששייכים לכאורה לקטגוריה אחרת של ישויות: נלעגת, נחותה ורעה. כך קל לו יותר להרחיק מעצמו את סבלם, או בכלל את נקודת מבטם, או בכלל את עצם הסובייקטיביות שלהם.

כשאנחנו אומרים (או כותבים) "חיות" או "בעלי חיים" במשמעות של "חיות שהן לא בני אדם" - אנחנו מייצרים כבר ברמת אוצר המילים חומת הפרדה אידיאולוגית, או תהום לשונית מדומיינת בין בני אדם לחיות אחרות. זוהי בעצם לא רק הפרדה כמו בתהום שציירנו קודם - אלא הפרדה היררכית:

וזה לא הכל. אנחנו לא רק מפרידים ומרוממים את עצמנו מתוך כלל החיות - אלא גם הופכים את החייתיות לניגודה המילוני של האנושיות. השפה מנציחה ומטפחת דיכוטומיה כוזבת בין בני אדם לבין בעלי חיים לא-אנושיים, שמהווה בסיס לזלזול בחיות אחרות ולסוגנות בכלל.

ניגודי העומק בין החייתי לאנושי בשפה ובתרבות

חלק חשוב מהמצאת והעמקת התהום המפרידה בין בני אדם לחיות הוא יצירת מילים שונות לתיאור אותה פעולה, כך שכבר ברמת הלשון הפעולה האנושית תיוחד ותבודל מזו החייתית הזהה לה:

כך כל נקבות היונקים מתעברות ואז ממליטות גור או גורים - מלבד נקבת האדם שנכנסת להיריון ואז יולדת תינוק/בן/בת בשעה טובה. גם כשאישה יולדת יותר מתינוק אחד - אף פעם לא נקרא לזה "שגר". אפשר כמובן לומר טכנית ש"אישה המליטה" - אבל המשמעות בשפה שלנו תהיה עלבון חריף.
בני אדם עושים אהבה או מקיימים יחסי מין ובעלי חיים מזדווגים או מתרבים (אבל עדיין נהנים מזה).
בני אדם נפטרים, הולכים לעולמם או מתים ואילו כל יתר בעלי החיים - פשוט מתפגרים. המת האנושי נקרא גופה או "המנוח" ומתים ממינים אחרים נקראים פגר, נבלה או שניצל.
לבני אדם יש פה ולחיות יש לוע.
בני אדם חיים במשפחות, קהילות ושבטים בעוד בעלי חיים חיים בעדרים, להקות ונחילים.
בן אדם בשבי כלוא; חיה בשבי מוחזקת או מגודלת.
בן אדם חווה מצוקה או סבל, חיה חווה עקה (סטרס), דחק, אכף או הכבדה.

ההפרדה הקטגורית הזו לא ייחודית לעברית כמובן, ובשפות אחרות היא מוטמעת אפילו עמוק יותר - ברמת חוקי הדקדוק הבסיסיים. באנגלית, למשל, אחד המנגנונים המובהקים ביותר להפחתת ערכם של בעלי חיים הוא חינוך הדוברים להשתמש עבורם בכינוי גוף של חפצים דוממים - it - במקום כינויי הגוף של סובייקטים (he/she/they). באופן דומה גם כינויי זיקה דורשים מהדובר הבחנה מחשבתית קטגורית בין בני אדם לחיות ממינים אחרים: who משמש לבני אדם, בעוד which משמש לחפצים - ולחיות ממינים אחרים.

אפשר לקרוא לזה "מנגנון דקדוקי להכחשת סובייקטיביות" או "החפצה באמצעות כינויי גוף". כשבעל חיים מיוצג כ-it, הוא מקוטלג לשונית ומחשבתית בתור "דבר", חפץ, כמו כיסא, ולא בתור מישהו כמוני. זו ברירת-מחדל לשונית שמחלקת עבור הדוברים את עולם החי בין מי שראוי להתייחסות כסובייקט (בני אדם בלבד כעיקרון, אך לעתים, כמחוות כבוד, גם ספינות, מדינות ואפילו חיות מחמד אהובות) לבין מה שראוי להתייחסות כאובייקט (כל יתר החיות הלא-אנושיות). שימוש ב-"it" מפחית הזדהות עם חיות אחרות ומנרמל יחס מחפצן כלפיהן.

יש גם חלוקות חשובות נוספות של העולם לקטגוריות על ידי השפה, גם אם הן פחות יסודיות מהדיכוטומיה אדם-חיה. למשל, הבחנה בין "חיות מאכל" ל"חיות מחמד" או בין "חיות בר" ל"חיות בית", בין "חיות מועילות" ל"חיות מזיקות" (או פשוט "מזיקים").

2. ביטויי חיות - וחוק-העל שלהם

מנגנון חשוב נוסף לעיצוב דעותינו על חיות אחרות באמצעות השפה קשור באוצר המילים, או במקרה הזה - במיוחד אוצר הביטויים. חיות ממינים אחרים מיוצגות באינספור דימויים שגורים, מטפורות עומק, ניבים, מטבעות-לשון וכינויי-גנאי, כמעט תמיד לתיאור תכונה שלילית מאוד.

א. חיות כסמלים לפגמים אנושיים

כמעט כל ביטוי שכולל חיות - מציית לחוק-העל הפשוט לפיו חיה=רע. הביטויים משתמשים בחיות כסמלים בלבד, תוך מחיקת כל זכר לחייהן ואופיין האמיתיים, והחלפתם בייצוג נלעג של פגמים אנושיים. הדימויים האלה מבנים ומחזקים תחושות עליונות אנושית, זלזול בחיות אחרות ונירמול של ניצולן (הן עקב השימוש הסמלי בהן, והן בגלל הנחיתות שהשימוש הזה מדגים כביכול).

"בהמי", "להתבהם", "ברוטליות": דימוי להנהגות דורסנית, יצרית ואלימה מאוד, מתוך הנחה מובלעת שאלה מאפייני התנהגות של חיות. בדומה, המונח "ברוטליות" נגזר מהמילה הלטינית Brutus, חיה.
"חייתיות", "חיות אדם": דימוי לרוצחים אכזריים במיוחד, לרוב טרוריסטים.
"החיה שבאדם", "החיה הנאצית": לתיאור אנשים שביצעו את הפשעים הנוראים ביותר. השפה טוענת שהם כביכול לא היו בכלל בני אדם, אלא "היפוכם" (בשפה) - חיות.
"חיה רעה", "חיית פרא", "חיית טרף", "טורף" לתיאור פושע אכזרי, למשל אנס סדרתי.
"היפה והחיה" - ביטוי שמציג את "החיה" בתור סמל מובן-מאליו לכיעור מביש

מטאפורות לשוניות רבות משתמשות בשמות בעלי חיים ספציפיים כדי לתאר תכונות אופי נלעגות או חולשות מוסריות של בני אדם ("אוכל כמו בהמה"). התהליך הזה משמש ככלי דו-כיווני: הוא מבזה את האדם שמדומה לחיה כי הוא מושווה ליצור הכי נחות שיש - ובו בזמן זה מקבע ומאשר חברתית את הנחיתות של חיות ממינים אחרים (שלכן ראויות ליחס שהן מקבלות מאיתנו). פעמים רבות מספיק לבטא שם של בעל חיים כדי להביע עלבון. שמות חיות שמשמשים ככינויי גנאי נפוצים הם למשל:

"חזיר" לתיאור תאוות בצע או לכלוך - כולל כשם תואר: "התנהגות חזירית", "קפיטליזם חזירי" ואפילו כפועל: "להתחזר" (וראו גם: למה אנחנו שונאים חזירים?)
"חמור" לתיאור טיפשות. וגם בפתגמים עממיים כמו "לא מראים לחמור חצי עבודה" ומטבעות-לשון כמו "חמור קופץ בראש".

וכן "נחש", "שועל", "כלב", "קוף", "פרה", "כבשה", "שפן", "עכברוש", ועוד ועוד. מחקר על דימויי לשון חייתיים הראה שהם נועדו לעורר זלזול, דחייה וגועל; ושהפוגענות שלהם מתגברת מה"דה-הומניזציה" שלהן - השוואת האדם ל"היפוכו". אם הדבר הכי משפיל שאפשר להגיד על אדם הוא לקרוא לו בשם אחד מעשרות מינים של בעלי חיים מכל הסוגים (או למשל לתאר את קולו כ"קרקור" או "נעירה", או "לעשות לו קרניים") - המסר הסמוי החוזר הוא שהחייתי הוא הרע - הטיפש, המגעיל, האכזרי, הערמומי, החמדן, הבוגד. ככה קללות ועלבונות שמכוונים לכאורה כלפי כל מיני אנשים אקראיים - מכוונים (ומחנכים) למעשה נגד חיות ממינים אחרים.

מעניין לראות שאפילו דימוי לכלב, יצור שהיחס שלו אלינו ושלנו אליו כל כך חיובי יחסית - ברור שישמש, כמו כמעט כל דימוי חייתי בשפה כדי לבטא כמעט אך ורק דברים שליליים. מ"פני הדור כפני הכלב" ו"כל כלב בא יומו" דרך "חיכיתי כמו כלב" ו"קור כלבים" ועד עלבונות כמו "כלבה" ו"כלב בן כלב". גם אוהבי כלבים אף פעם לא יגידו "כמו כלב" או "כמו לכלב" בהקשר חיובי. הביטוי "כלבה" לא משמש משום מה אף פעם לתיאור יצור רגיש ואוהב בלי תנאי - אלא לתיאור יצור בוגדני וחסר לב. זה תוצר דימוי העומק הבסיסי בשפה שלנו - חיה=רע - שמכתיב את המשמעות של כל הדימויים החייתיים הלכאורה נפרדים האלה, שלמעשה קצת נגזרים ממנו.

כמעט תמיד השפה עוזרת לנו להשליך פגמים אישיותיים וחברתיים אנושיים על בעלי חיים תמימים. כלבים הם לא שפלים, חמורים הם לא טפשים, ושפנים או תרנגולים רק מפגינים זהירות מתבקשת ונורמלית לגמרי בקרב חיות בגודל שלהן (תרנגולים אפילו אומץ יוצא-דופן). אבל השפה מעוותת את המציאות הביולוגית לטובת בניית מדרג מוסרי מומצא, שהמסקנה האמיתית שלו היא תמיד אחת: 4 רגליים - רע, 2 רגליים - טוב.

יוצאי-דופן כמעט יחידים (וחלקיים) לחוק שלפיו כל דימוי לחיות יהיה שלילי הם 2-3 חיות בר שהן טורפי-על כמו אריות (הרבה בגלל תפקידם במיתולוגיה האנושית כ"מלך החיות") או כרישים, שמשמשים לביטוי עוצמה, שליטה ו"מלכות": "עם כלביא", "כרישי נדל"ן", "נלחמה כמו לביאה", "הפנתרים השחורים", "אומץ של אריות". אולי חלק מהסיבה לכך היא השירות שמעניקים דימויים לטורפים לחיזוק מיתוס יחסי הכוחות הטבעיים או הניסיון של אוכלי נבלות לחשוב על עצמם כטורפים. לגברים דימוי לחיות יכול להיות לעתים חיובי כדי להדגיש את פראותם הגברית החייתית כניגוד לעדינות הנשית או את כוחם ואונם: "איזה סוס!", "פר-הרבעה", "מיסטר ביסט".

דימוי העומק חיה=רע נשמר גם בניבים. למשל: "חיבוק דב", "דמעות תנין", "מוח של ציפור", "זיכרון של דג", "טומן את הראש בחול כמו בת יענה", "גמל שלא רואה את דבשתו", "פיל בחנות חרסינה". וכמובן שגם להפך - כל הביטויים האולטימטיביים לצודק ולחכם, ליפה ולנשגב - מצייתים לדימוי העומק המקביל - אדם=טוב:

(במקום שאין בני אדם, ובכלל) "תהיה בן אדם" או "תתנהג כמו בנאדם"
"הוא 'מענטש' אמיתי" - מענטש = 'אדם' ביידיש. "אדם" ותו לא הוא תמצית הטוב האפשרי.
"אין לו זנב", "אין להם קרניים" - הוא/הם לא השטן

כשסרט, רגע או אדם מתוארים כ"אנושיים"; כשמוחים "זה לא אנושי!"; כשמבטיחים "טיפול הומאני" - מתייחסים ל"אנושיות" (או הומאניות) כמילה נרדפת ל"עדינות", "רגישות" או "התחשבות". מעניין, לא? איך השפה שלנו הופכת את היצור הכי מסוכן בעולם אפילו לבני מינו - לסמל ההתחשבות והעדינות?

ב. האשמת הקרבן

בעברית משמשים עד היום ביטויי גנאי שצמחו בהקשר היסטורי של ניצול חקלאי של בעלי חיים, בעיקר לעבודה כפויה. ביטויים שמשמשים כיום לתיאור אופי רע, מקורם בניסיונות הנואשים של בעלי החיים להתנגד לשיעבודם. השפה עצמה כוללת ומשמרת האשמה של הקורבן כשהיא מתארת את הניסיונות האלה כחטא חמור (וככזה שרק מוכיח, מעגלית, למה היחס הקשה הגיע לו מלכתחילה):

"פורק-עול": חסר-משמעת או מופקר. במקור הוא מתאר שור או חמור שניסו, בכאבם, להשליך מעל צווארם את עול העץ הכבד שנקשר אליו כדי שיחרשו את השדה. ההתנגדות הקטנה הזו שומרה בשפה כביטוי ארכיטיפי למרדנות והפקרות פושעת, תוך נירמול השיעבוד הכוחני של חיות.
"חסר-רסן": פרוע, חסר שליטה עצמית ומסוכן. המקור הוא סוס שלא נותן, החוצפן, שיתחבו לפיו מתג ברזל (ה"רסן") - שנועד לגרום להם כאב, כדי לכפות עליהם ציות מוחלט לרוכב. סירובה האמיץ של החיה להיכנע (שבהקשר אנושי היה מתואר ודאי כגבורה) מיוצג בשפה כחולשה (חוסר שליטה עצמית).
"קשה-עורף" - עוד ביטוי גופני (הקשחת שרירי העורף) של התנגדות חייתית לניצול אנושי, שהשפה הופכת סמל לאופי רע.
"עקשן כמו פרד" - לתיאור התנגדותו של בן הכלאיים האמיץ והעקר שהאדם יצר מלאכותית כדי לנצל את כוחו.

באמצעות ביטויים אלה (ודומים להם) השפה מבצעת היפוך תפקידים: האלימות של האדם המשעבד - השוט והמתג והקשירות - נמחקת או מוצגת כטבעית ורצויה ("אחז את השור בקרניו") בעוד שהרצון הבסיסי של החיה לחופש ולהימנעות מסבל מקוטלג כסטייה, פראות, עקשנות, מרדנות או סתם אופי רע.

בדומה, ביטויים רבים מבוססים על לעג לקורבנות החייתיים הנפוצים של החברה שלנו, שמנרמל את הפגיעה בהם. כך הופכת פגיעה קיצונית בבעלי חיים לדימויים לשוניים קומיים שמשמשים לכאורה כדי ללעוג לבני אדם: "משתולל כמו תרנגולת ערופת-ראש", "נשמעים כמו לול תרנגולות", "נראה כמו עוף מרוט", וכדומה.

ג. נרמול אלימות בניבים שגורים

השפות שלנו רוויות בניבים שגורים שמציגים פגיעה בבעלי חיים כפעולה יומיומית נורמלית וקלילה. ניבים כאלה מחדירים לתת-המודע של הילד רוכש-השפה את ההנחה שאלימות כלפי בעלי חיים היא נורמלית ולגיטימית. למשל: "פרה פרה" או "להרוג שתי ציפורים במכה" - ביטוי שמפאר יעילות באמצעות דימוי אגבי של הרג ציפורים ("טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ", שמתאר לכידת ציפורים חיות, הוא כמובן לא תחליף ראוי).

ד. מחאה דכאנית

לבסוף ישנם ביטויים שגורים של מה שאפשר לקרוא לו אולי "מחאה דכאנית" - ביטויי תרעומת שמבליעים הסכמה לפגיעה כל עוד היא מופנית למי שלכאורה "טבעי" לפגוע בו כך. למשל: "שפני ניסוי", "דחסו אותנו כמו תרנגולות", "שחטו אותנו במחיר", "עובד כמו חמור", "מרגישים כמו ברווזים במטווח", "מה אני, עז?!", "הבנקים חולבים אותנו".

3. "מכבסת מילים": הרחקה, מיסוך וטיהור

זהו מנגנון של לשון ממסכת ומרדימה מוסרית. אלברט בנדורה טען ש"השפה מעצבת דפוסי מחשבה שעליהם מבוססות הפעולות", והראה שלשון-נקייה הופכת פגיעה למכובדת יותר ומפחיתה הזדהות ואחריות.

א. "לשון נקייה" לפגיעה קיצונית

לכן מונחים של "לשון נקייה" כמו "קיטום מקורים" או למשל, תיאור "פחת" במשלוח כבשים, "הרדמת" כלבים משוטטים, "שיכון" מטילות בכלובים או "ביעור" לולים - מקטינים מעוצמת הפגיעה, מרחיקים ומטהרים אותה, ומרדימים את העניין המוסרי שהיינו יכולים למצוא בה. הסמכותיות הטכנית שלהם מרגיעה את המאזין, כמו החלוק הלבן של עורך הניסוי שמבקש להגביר את עוצמת החישמול בניסוי המפורסם של מילגרם.

גם אם הקדמנו וייחדנו את המילה "רצח" לבני אדם בלבד - אפילו המילה "הרג" עלולה להטריד מאזינים מעודנים שכמונו. למרבה המזל, יש אינספור מילים חלופיות, "נקיות" ו"מתאימות" יותר להקשרים מכובדים כמו הודעות רשמיות או חדשות: "המתה" (עדיין יחסית מונח ברור וענייני, ולכן נדיר), "הרדמה", "דילול" (גם לתיאור ציד וגם לתיאור השמדת אפרוחים יומית בלול), "פינוי", "כילוי", "ביעור", "הוצאה מהעדר", "שליחה לשיווק". באנגלית מקובל גם להשתמש במונחים מחקלאות צמחית כמו "קציר" (Harvesting) לתיאור מכובס של ציד, דיג ולעתים גם שחיטה. בעברית זה קיים בעיקר בדגים, למשל בביטוי "יבול הדגה".

"השפה הנקייה" מדגישה שאנחנו לא סתם כולאים תרנגולות בכלובים - אנחנו משכנים בסוללות הטלה "מטילות", שכבר משמן ברור שהן "מטבען מיועדות להטלה" (או "פטמים" ש"מטבעם מיועדים להתפטם"). "לול" בעברית הוא הרי "בית התרנגולת" בדיוק כמו שהוא "עריסת התינוק". כך מכובסים מונחים נפוצים:

רצח, הרג > "הרדמה", "דילול", "פינוי", "ביעור", "תמותה", "פחת"
הרבעה סלקטיבית, עיוות גנטי > "טיפוח גנטי", "השבחה גנטית"
כלב/סוס מעוות גנטית > כלב/סוס "גזעי"
כליאה > "שיכון", "איכלוס", "החזקה", "גידול"
הרעבה > "מניעת מזון" ואפילו "הגבלת מזון"
חיתוך מקור/זנב, גדיעה > "קיטום" מקור/זנב, "הסרה"
האכלת עגלים בצואה > "הזנת מע"ג בז"ע"
הדבקה מכוונת במחלה > "חשיפה לנגיף"

כל המונחים הנקיים האלה מכסים ועוטפים את ההרג והסבל בשכבה עבה, מרחיקה ומרגיעה של ניהול ומומחיות.

ב. ניתוק הבשר מהחיה ממנה נלקח

השפה פיתחה עבורנו גם מערך מתוחכם של מונחים ושמות שמטרתם להפריד בין בשר לחיה או להסתיר את מקור הבשר ואת התזכורת להרג הכרוך בו. זה בולט במיוחד באנגלית, שמפרידה לרוב בין שם החיה בעודה בחיים לבין שם הבשר שמופק ממנה (מה שעוזר כמובן לנתק הפסיכולוגי בין הקטגוריות):

Cow/Bull (פרה/פר) הופכים ל-Beef.
Pig (חזיר) הופך ל-Pork.
Sheep (כבש) הופך ל-Mutton.
Skin (עור) הופך ל-Leather.
Corpse (גופה) הופכת ל-Carcass או Meat.

בעברית תרנגול הופך ל"עוף" - ובפועל אפילו לשמות של מאכלים ומותגים ספציפיים יותר, שמרחיקים עוד יותר את המבט מבעל החיים: "שניצל", "נאגטס", "שווארמה", "פסטרמה", "שניצלוני דינוזאורים", וכדומה.

אבל איזו השפעה יש להרחקות כאלה? במחקר נורבגי מפתיע התברר שהחלפת מילים כמו meat/pork ב-cow/pig בתפריטי מסעדה הגבירה גועל מבשר ואמפתיה לחיות והפחיתה משמעותית את הבחירה במנות הבשריות (והמדובר במבוגרים שיודעים לבטח מה מקור כל בשר). בניסוי אחר שנערך באותו מחקר תיאור של "ייצור בשר" כ-“harvesting” ("קציר", מונח "נקי" מקובל באנגלית) במקום “killing” או “slaughtering” (הרג או שחיטה) הפחית את האמפתיה של מי שנחשפו לתיאור. כלומר, המילים לא רק מייצגות מציאות - הן מעצבות בפועל את יחסנו המרוחק והלא-מזדהה עם הקורבנות.

מחקרי "תזכורת" ויזואלית לקשר חיה-בשר מחזקים את אותה נקודה מזווית נוספת. כשמשתתפים אנושיים בניסויים נחשפו לתזכורת חזותית לחיה ממנה נלקח הבשר - התעוררו תגובות של אמפתיה, מצוקה וגועל, שהפחיתו את הרצון להזמין ולאכול את המנות הבשריות. זוהי עדות נוספת לעוצמת מנגנון ה"ניתוק" - גם הלשוני - שעוזר לנו כביכול "לשכוח" (לזמן הארוחה לפחות) שבשר מגיע מגוף של בעל חיים.

4. דה-אינדיבידואציה והצגה כמשאב

א. הפיכת יחידים לחומר גלם

יש בעלי חיים שהשפה מסמנת כלא חשובים. "בקר" ו"צאן" גורמים לנו לחשוב במונחים כלכליים בלתי ספירים של חומר גלם במקום על פרות וכבשים שניתנות עקרונית להפרדה וספירה וזיהוי פרטני, "עוף" (למשל בביטוי "נגיסי עוף") מעלים את התרנגולים מהם הוא עשוי, "דגה" הופך "דגים" ניתנים עקרונית לזיהוי וספירה למסה אחידה של חומר, למשאב (ואפילו "שלל לוואי" - בעלי חיים ממינים לא מבוקשים מסחרית שמתו במהלך הדיג - הוא לשונית סוג של "שלל", כלומר של אוצר, רכוש, משהו שכמעט מזמין לבוא ולקחת אותו). "מליח" הוא מין דג שקרוי על שם צורת העיבוד של גופו המת למאכל. באנגלית אין בכלל הבחנה לשונית תקנית בין דיבור על דגים רבים (מאותו מין) לבין דיבור על דג יחיד (fish הוא גם "דג" וגם "דגים") - עוד ביטוי קיצוני של מחיקת החיה כאינדיבידואל על ידי השפה ממש.

חיות תחת ניצול ממוסד מיוצגות בשפה בעיקר במונחים כלכליים, שמציירים אותן כמשאב - "עדר", "מלאי", "חומר רבייה", "תפוקה", "ראשי בקר", "יחידות ייצור", "שוק העופות", או "ענף הפטם" - ונמחקות כיצורים אינדיבידואליים בעלי נקודת מבט וחוויה.

ב. שמות שמצדיקים ניצול והשמדה

יש ביטויים שמתפקדים כ"שמות" של חיות (או של קטגוריות של חיות) כמו "חיות מעבדה", "תרנגולות מטילות", "כלבי שמירה" - שמבטאים תפיסה לפיה הניצול הוא לא משהו שעושים לבעלי החיים האלה - אלא עצם מהותם.

בחברה בה עבדות מקובלת השימוש במילה "עבד" נתפס כנייטרלי לשונית. המילה "עבד" כמובן טעונה אידיאולוגית, ומאשרת במידה רבה את הלגיטימיות של הניצול. כיום כמובן, אפילו במקרה שמישהו נפל קורבן לשיעבוד, לא נתאר אותו לעולם (בשפה נייטרלית-לכאורה ומנרמלת-למעשה) כ"עבד" - אלא, למשל, כאדם ש"מנוצל לעבדות".

בדומה, כלבים שמנוצלים לקרבות לא יוצגו כיום לרוב כ"כלבי קרבות" כי זו פגיעה שנמצאת מחוץ לקונצנזוס. אבל ניצול כלבים לשמירה עדיין נמצא, למרבה הצער, בתחומי הקונצנזוס, ולכן הביטוי המנרמל-ניצול "כלבי שמירה" נמצא עדיין בשימוש רחב ולא נתפס כטעון ערכית. דוגמאות נוספות: "פרה חולבת" (או פשוט "חולבת"), "תרנגולות מטילות" (או פשוט "מטילות"), "פטם", "חיות משק", "חיית מאכל". הייעוד הנצלני של החיה וההצדקה לו מוטמעים בעצם ההצבעה עליה באמצעות הלשון. לשונית היא לא 'חיה שמנוצלת למשהו' אלא 'יצור שיועד לניצול". העובדה שהיצורים האלה הם תוצר של עיוות גנטי מתמשך למטרות אלה מקשה כמובן עוד יותר על הניסיון להבחין ולהפריד בין בעל החיים עצמו לבין ניצולו.

"דגי נוי" הם שם לקטגוריה רחבה מאוד של דגים שלא מתאר את יופיים (היה אפשר לקרוא להם בצורה עניינית ופחות טעונה אידיאולוגית: "דגים יפים") אלא את תכליתם ומהותם כביכול. אלה דגים שנועדו לקישוט. כמובן, לא הטבע או האל הועידו אותם לכך אלא כמה בני אדם, אבל הלשון עוזרת לטשטש את הפרטים הקטנים האלה.

יכולים להיות גם שמות מקובלים בשפה וטעונים אידיאולוגית לאובייקטים וסובייקטים שקשורים בחיות. יש למשל חפצים או חומרים שנקראים על שם ניצול חיות ועוזרים לנרמל אותו, למשל "כלוב תוכים", "רשת לולים". גם המילה "בעלים" (למשל "בעל הכלב" או "בעל הפרות/הרפת") היא מילה שרומזת בעקיפין על היותן של חיות רכוש. בדומה, מילה כמו "פרוון" מבליעה תפיסה שלפיה הרג חיות לפשיטת עורן הוא "משלח-יד" לגיטימי - תוך מחיקת בעלי הפרווה האמיתיים או הצגתם כ"חומר גלם" (רגיל ולגיטימי). ואותו הדבר נכון גם לגבי "רפתן" או "לולן", "דייג", "בוקר" (או cowboy באנגלית), "כלבן" - הנטורליזציה של העיסוק האנושי מעמיקה כשהוא נגזר לשונית בפשטות טבעית משמות החיות שהוא מנצל או מחסל.

יש גם ביטויים שאפשר לקרוא להם "תיוג חסלני": ביטויים שמתארים חיות (או קטגוריות של חיות) באמצעות דמוניזציה, כך שעצם המילה שנועדה לזהות את החיה משמשת להצדקת (ולנטרוליזציה של) ההשמדה שלהן: "מזיקים", "כלב שוטה" ו"חתול משוטט", "מין פולש" ו"מין מתפרץ", "מכת עכברים", "מטילות זקנות" (השיום המטעה שלהן כ"זקנות" נועד להצדיק את השמדתן אחרי שנה וחצי של ניצול בתעשיית הביצים למרות שהן יכולות לחיות גם עד גיל 10 ויותר).

ג. לשון היחיד מוחקת-היחיד בשיח השימור

מנגנון לשוני נוסף של הרחקה ומחיקה נפוץ דווקא בשיח שנחשב אוהד לבעלי חיים - שיח השימור האקולוגי. יש נטייה לשונית לדבר על חיות ממינים אחרים דרך יחיד מוכלל - “הצבי הארצישראלי”, “הטיגריס הבנגלי”, “הנשר המקראי” - במקום על צבאים, טיגרסים או נשרים ממשיים (זה נפוץ גם בהקשרי ניצול מסחרי, למשל "הפרה הישראלית", אבל העלמת הפרט שם מפתיעה פחות). מבחינה לשונית זוהי צורת יחיד גנרי שמצביעה לא על יצור מסוים שחי בעולם אלא על “טיפוס” מופשט, כלומר על קטגוריה.

“הצבי הארצישראלי” הוא לא צבי כלשהו שחי אי-פעם; זאת דמות לשונית, יצור בדיוני-מיתי שקיים בשפה העברית ומגלם בה את “המין” (ומין ביולוגי, כזכור, הוא קטגוריה אנושית מומצאת, גם אם שימושית). הצבאים שחיים במציאות - שאוכלים, מקפצים, בורחים, חולמים, נדרסים - מועלמים, ומוחלפים בישות פיקטיבית, שהיא למעשה קטגוריה מדעית ולשונית: “הצבי”. היחיד הדקדוקי לא מבטא אינדיבידואליות, אלא להפך: הוא נותן אינדיבידואליות מדומה לקטגוריה - ומוחק את האינדיבידואליות הממשית של הפרטים.

מונחים כמו “אוכלוסייה”, “מין”, “בית גידול”, “משאב גנטי”, “מגוון ביולוגי” הם מונחים חשובים למחקר אקולוגי ולמדיניות, אבל הם גם עלולים, אם יהיו הייצוג הציבורי-לשוני היחיד של חיות הבר, להחליש את העניין שלנו בחיות הממשיות עצמן. גם צירופים שנשמעים אוהדי-חיות, כמו “הצלת הטיגריס הבנגלי” או “שימור הנשר המקראי”, עלולים להרחיק מחיות ולמחוק חיות: לכאורה לא הטיגרסים חשובים, אלא רק “הטיגריס”; לא הנשרים חשובים כפרטים חיים נושמים ומרגישים - אלא “הנשר” כסמל, כמין, כ"נכס טבע", כיחידה במלאי המגוון הביולוגי של האפסנאות האנושית. נשרים ממשיים עלולים להפוך ל"דוגמאות" של "הנשר”, כאילו היו שטרות שונים באותו ערך. כך חיות בר עלולות להיתפס כחשובות רק אם הן "מייצגות טוב את המין" או "תורמות למאגר הגנטי שלו".

זה לא אומר כמובן שצריך לוותר על מושגים כמו “מין”, “אוכלוסייה” או “שימור”. בלי הכללות כאלה אי אפשר להבין הכחדה, או קריסה אקולוגית. הבעיה מתחילה כשההפשטה משתלטת על השפה שבה אנחנו מדברים על חיות אחרות, ובעקבות זה על כל המחשבה והשיח שלנו עליהן. במילים אחרות: “הצבי הארצישראלי בסכנת הכחדה” הוא משפט חשוב, אבל הוא ודאי לא מציג את כל התמונה. תוספת כמו “צבאים ארצישראלים נדחקים משטחי המחיה שלהם, נדרסים, ניצודים ונעלמים מאזורי מחיה שלמים” יכול להחזיר לתמונה את ריבוי הגופים היחידים, ולהזכיר שכל אחד מהם הוא ישות מרגישה נפרדת, שחיה את חייה שלה.

אפשר להבין עד כמה המנגנון הזה טעון אידיאולוגית אם רק מעבירים אותו לרגע להקשר אנושי. מאמר שהיה מדבר שוב ושוב על “היהודי”, “האישה” או “המזרחי” - במקום על יהודים, נשים או מזרחים - היה מעורר בנו מיד חשד מוצדק. לא כי כל שימוש ביחיד-מוכלל הוא בהכרח גזעני או שוביניסטי, אלא כי אנחנו מכירים איך צורת היחיד הזאת נוטה להפוך ריבוי ממשי של בני אדם לדמות מדומיינת שמייצגת כביכול "מהות משותפת" (שלילית לרוב) לכל הנשים או היהודים: “האישה” כמייצגת "נשיות", “היהודי” כמייצג "יהודיות", וכיו"ב. קל לנו להבחין באידיאולוגיה מפוקפקת כזאת כשהיא מופנית כלפי קבוצות אנושיות, כי אנחנו מכירים דוגמאות היסטוריות, ומגוון יהודים ונשים, ויודעים מיד לשאול: רגע, איזו אישה? איזה יהודי? איזה אדם? אבל כשמדברים איתנו על "הנשר המקראי" - הרגישות הזאת כמעט נעלמת לחלוטין.

ומי שרוצה המחשה חזקה עוד יותר לנקודה - מוזמן לדמיין ניסוי מחשבה פרוע שבו מתישהו בעתיד בדיוני ידובר על “שימור האדם" (למשל על-ידי בינות-על מלאכותיות). לכאורה, מבחינה לשונית, זה נשמע פרויקט חיובי, בדיוק כמו "שימור הטיגריס". אבל ברור שעבור כל אדם הביטוי הזה יהיה מטריד מאוד, לכל הפחות. רובנו נתקומם בוודאי ונחשוב: האדם הוא לא דבר אחד! יש מיליארדי בני אדם, וכל אחד מהם הוא עולם שלם! קל לנו להבין יותר ש“שימור המין” האנושי עלול להיות פרויקט של שימור מידע בלבד: כמה דגימות גנטיות, כמה צילומים של התנהגויות טיפוסיות, כמה “בתי גידול אנושיים”, אולי אפילו כמה נציגים חיים - ואולי בלי מה שבעינינו הוא הדבר הכי חשוב לשמר ב"אדם": בני האדם עצמם. ככה גם “שימור הטיגריס” נשמע כאילו הוא מגן על בעלי חיים, אבל למעשה מגן על קטגוריה - שעלולה להצדיק פגיעה בהם. הקדימות הזאת היא לא רק תיאורטית - תוכניות "שימור" רבות גובות מחירים כבדים מבעלי החיים בשם היומרה ל"שימור המין" שאתרע מזלם להשתייך אליו.

איך השפה מחנכת להתעלם מחיות אחרות?

איך זה עובד פסיכולוגית? הנה 3 אפקטים בולטים, אבל ממש לא יחידים:

הפחתת אמפתיה דרך ריחוק לשוני. כשבעל החיים נעלם מאחורי כינוי גוף מחפצן למשל, נוטים הרבה פחות לראות בו סובייקט, לא כל שכן לדמיין את נקודת מבטו, לא כל שכן להזדהות איתה. ממחישים את זה באופן יפה הניסויים על השפעת שילוב שמות בעלי חיים במנות בתפריטים על הזמנתן, כמו גם מחקר כמותי גדול על שפה יומיומית באנגלית: מילים שמבטאות "דאגה" ו"ערך" נקשרות הרבה יותר לבני אדם מאשר לחיות אחרות. כלומר, השפה היומיומית עצמה כבר מגדירה את גבולות החמלה הראויים.
נרמול היררכיה וחינוך לזלזל בחיות. כל פעם שמשתמשים בבעל חיים כסמל ל"שפל", "טיפשות", "לכלוך", "פריצות" או "אכזריות", חוזרים ומאשרים את ההנחה ש"חיות" נחותות ורעות מטבען.
פיזור האחריות. כשמדברים על "תפוקה", "שינוע", "פחת", "מכון פסדים" - הסבל לא מוכחש - הוא פשוט מועלם. ראינו שלשון ממסכת, למשל, מקטינה את תחושת האחריות והגועל המוסרי.

איך (והאם) להתאים את השפה לערכים?

איך אפשר לדבר בצורה פחות סוגנית? הנה חמישה רעיונות לדוגמא:

לזכור ולהזכיר שגם אנחנו חיות. במקום "חיות" כדאי לכתוב ולומר, לפחות מדי פעם, "חיות שאינן בני אדם" או "בעלי חיים לא אנושיים". זה לא רק תיקון קוסמטי: הניגוד המדומיין אדם-חיה נמצא בבסיס של הרבה מהיחס הבעייתי שלנו לחיות אחרות.
להימנע מביטויים מזלזלים ואלימים. מ"חמור" ו"כלבה" ועד "להרוג שתי ציפורים במכה". אפשר להחליף לרוב את הדימוי האלים בדימוי חביב עם קריצה, ולשחרר שתי ציפורים במכה!
להחזיר סובייקטיביות. באנגלית, להתייחס לבעלי חיים במילים he/she/they ו-who במקום it ו-which. בעברית כדאי לדבר על פרות ולא על "בקר", על תרנגולות ולא על "מטילות".
לקרוא לפגיעה בשמה. לכתוב "הרגו" ולא "דיללו". להגיד "כלאו", ולא "אכלסו" או "גידלו". לזכור שלשון ממסכת מקהה רגישות מוסרית.
לא להגדיר בעלי החיים לפי הניצול שלהם. במקום "סוס עבודה" להגיד "סוס שמנוצל לעבודה"; במקום "חיות מעבדה" לכתוב "בעלי חיים (שכלואים) במעבדות".

אבל לעתים מאבקי שחרור צריכים להמציא מושגים חדשים לא במקום מושגים בעייתיים קיימים - אלא במקום שלא היו בו מילים כלל. זה יכול לנבוע למשל מהיעדר מושגים בשפה לתיאור הפגיעה או העוול - להצבעה ודיון חברתי על תופעות שעד היום החברה לא הבחינה בקיומן או לפחות לא טרחה או רצתה לתת להן הכרה ושם. אפילו היעדר שמות שנחוצים כדי להצביע על הקורבנות ולתאר אותם או את הפגיעה בהם, כמו שנראה מייד. המצאת מונחים היא כמובן רק צעד ראשון במסע ארוך וחסר ודאות להנחלתם. ועד שיונחלו לציבור הרחב, אם בכלל - המונחים הללו עלולים להיתפס כלא-מובנים ואפילו כמגוחכים.

לפעמים עצם שמה של החיה המנוצלת דורש המצאה. כך למשל כדי לתאר בעברית את מצוקת עשרות מיליוני דגי הנקאי שמנוצלים עד מוות לצמצום בעיית הטפילים המשתוללת בכלובי הסלמון - צריך לקרוא להם בשמם; אלא שכמובן - אין להם כזה, בעברית. בעולם תוארו מדעית עד היום כ-38 אלף מיני דגים, אבל בעברית, לעומת זאת, יש שמות רק לכ-1,350 דגים. כך למשל נאלצנו להמציא את השם הלא מוכר "גושון" ל-lumpfish, מין הדגים העיקרי שמנוצל לצמצום טפילים בכלובי הסלמון בנורבגיה, כדי לתאר כמה מזוועות התעשייה. גם כשיש לדגים שם בעברית - השימוש בו בהקשר שאיננו מדעי/מקצועי יכול להיות מאוד מאתגר. נסו למשל להשתמש בשם אחד מהדגים הבאים כדי לנסח משפט שמתאר בעל חיים מהמין הזה עושה את הדבר הפשוט ביותר, שוחה או אוכל למשל: דּוֹמְמִיִּים, לִבְנִיתִיִּים, עַכְנוּן אָזוּר, קוֹנְגֵּרִיִּים, דִּיסוֹמִיִּים, אַפּוֹגוֹנִיִּים, זַרְבּוּבִית רַבְגּוֹנִית. איך זה הצליח לכם? איך זה נשמע? כמו משפט בעברית מדוברת? איך נראה לכם שיצליח לנסות לתאר ברצינות דג מהמין הזה נפגע מפעולות אנושיות כמו דיג או זיהום? לנו זאת נראית משימה לשונית כמעט בלתי אפשרית. המונח עצמו עוצב להיות מונח מדעי מדויק ומרחיק של אובייקט למחקר ולדיג, לא של "בעל חיים" במובן שאנחנו מייחסים לחיות יבשתיות.

כשחושבים על זה, אין בשפה אפילו מילה לתיאור מי שראוי ליחס מוסרי לפי התנועה לזכויות בעלי חיים - הסובייקט החש ("חישון"?), קל וחומר לתיאור כל הסובייקטים החשים ("חישונות"??).

היעדר נוכח מאוד הוא של מושגים לתיאור פגיעות מסוימות בחיות ממינים אחרים שפשוט אין להן תקדים בפגיעות שגרמו בני אדם זה לזה לאורך ההיסטוריה - כמו חיים עם עיוות גנטי. אריאל צבל מציע 3 מושגים חשובים לתופעות שכיום אין מושג חברתי מתאים לתיאורן כי אין להן תקדים אנושי (והמחשבה האנושית לא עסקה עד היום כמעט בהקשרים לא-אנושיים של צדק): "שבי גנטי", "היווצרות להיהרג" ו"קיום מתומצר":

צבל גם מדגים את הפרדוקס של חידושי הלשון הביקורתיים באמצעות סיסמת המחאה הצמחונית המוכרת ביותר: "בשר זה רצח". הוא מסביר שחלק ממושג ה"רצח" בשפה הוא הפליליות שלו, היותו אסור בכל חברה, ביצועו על ידי פושעים חריגים - כל זה נראה לא מתאים בכלל ל"בשר" ולשחיטה הממוסדת והחוקית שכרוכה ב"ייצורו". צמחונים שמשתמשים בסיסמה מודעים ל"צרימה" אבל מתעלמים במפגיע מההבדלים האלה כי הם לא רלוונטיים מבחינה מוסרית (וכי אין בשפה מילים טובות יותר). אבל הדיון על הרלוונטיות המוסרית של ההבדלים בין רצח לשחיטה תעשייתית דורשים קשב פילוסופי גבוה, בנוסף להבנה שהשפה היא לא כלי שיקוף נייטרלי של המציאות. מבחינת דובר העברית הממוצע - המילה "רצח" פשוט "לא מתאימה" למילה "בשר", ומכאן שהטענה בוודאי מופרכת או מגוחכת. המשמעות החזקה של "רצח" לא מצליחה להדהד אצל רוב הנחשפים למסר קודם כל בגלל שהשיפוט הלשוני שלהם תופס אותה כלוקה ב"בלבול קטגוריות" או אבסורדית.

אבל לצד הנסיונות להרחיב ולתקן את השפה בכיוונים כאלה - חשוב גם לזכור שלחריגות לשונית יש גם מחיר חברתי לא מבוטל. באופן מצער, המחיר הזה מפחית ישירות את יכולת השכנוע וההשפעה של מי שמאמצים שפה "צודקת יותר" - אבל חריגה מדי וכזאת שנשמעת לדוברי השפה "לא טבעית". זה חלק ממעגל השליטה הסגור של השפה, שאין דרך פשוטה לפרוץ ממנו. דיבור בשפה לא-סוגנית התגלה במחקרים כמעורר רתיעה, ותפיסה של הדובר כיהיר, מלאכותי ו"מתייפייף".

ככה שחשוב "להרגיע" עם תיקון הביטויים והמצאתם, ולנסות לעשות את זה עדין ונחמד, כדי לשמור על יכולת תקשורת והשפעה. להגיד "לשחרר שתי ציפורים במכה" זה נחמד, למשל; להגיד הרג במקום "כילוי" זה מתבקש; לקרוא לתעשיות החי "תעשיות האונס והרצח" - לא בטוח כמה מועיל. אבל "תעשיות המוות"? זה כבר נשמע שם הגיוני (מבחינת איזון בין תקשורתיות לצדק) כשהוא מגיע במינון סביר.

צבל מביא דוגמה מצוינת באנגלית - איך הפכו בתחילת שנות ה-2000 ארגונים למען בעלי חיים בארה"ב את המונח farm animals ל-farmed animals - בשינוי קטן ומבריק שהופך מושג מקובל ובעייתי לבעייתי הרבה פחות בלי לעורר אי הבנה וריחוק (כנראה). בעברית אין חלופה מוצלחת כל כך אבל "חיות במשקים" יכול לעבוד.

הפרדוקס הבסיסי הוא שמצד אחד נשמע אבסורדי לדרוש בשפה "צדק לחיות", כי ל"חיות" יש בשפה מטען של "כאלה שצדק לא רלוונטי עבורם" (כמו שבשפה שלנו "חיות לא נרצחות"); ומצד שני גם לנסות לחרוג מהשפה כרוך במחיר הרחקה אפשרית של דובר השפה הממוצע ("צדק לחישונים!" או "רצח פרות"). שינוי חברתי כרוך בשינוי לשוני אבל גם דורש אותו, והם מתפתחים זה בצד זה בתהליך דיאלקטי מורכב.

לא ננצח את הסוגנות גם אם נצליח "לנקות" את הדיבור והכתיבה שלנו מכל שארית דכאנית; אבל דיבור לא-סוגני יכול לעזור לעתים לשבור חלק מהקסם האפל שגורם לפגיעה להישמע לנו כה טבעית, הכרחית וצודקת כבר ברמה הלשונית.