חיות נדבקות בפחדים?? אפילו כשהם "חסרי סיבה" לכאורה?
בפוסט הקודם בדקנו את השאלה האם חיות יכולות "להידבק" מבנות מינן במשיכה כלפי בן או בת זוג פוטנציאליים. בפוסט הזה ננסה לבחון שאלה דומה לגבי "הדבקה חברתית" - אבל בנוגע לסוג שונה של רגשות, כאלה שרובנו נגדיר כנעימים הרבה פחות - פחדים.
העברה חברתית של פחד שידועה גם כלימוד פחד עקיף או הדבקת פחד, היא התהליך שבו פרטים לומדים לפחד מגירוי נייטרלי (משהו שלא מפחיד אותם בהתחלה) על ידי התבוננות בתגובות הפחד של אחרים מהגירוי. זה מאפשר לבעלי חיים ללמוד על איומים פוטנציאליים מבלי לחוות ישירות סכנה או טראומה. כלומר, עצם ההתבוננות בפרט מפוחד אחר כתוצאה מגירוי מסוים יכולה לגרום לחיה צופה להגיב לגירוי כאילו יש סכנה ממשית עבורה, למרות שאין לה אינסטינקט לברוח מהגירוי ושהיא לא חוותה מעולם סכנה ממנו. כדאי לשים לב שזו הדבקת פחד עקיפה יותר מהפחד שפיתחו דגים מציוד דיג לאחר שצפו בדג אחר נידוג בסמוך להם - שם הם נחשפו, גם אם רק במראה עיניהם, לסכנה ממשית ולא רק לפחד ממנה.
תגובת פחד "מדבקת" תועדה במינים חברתיים רבים, ונראה שהיא יכולה לשמש כמנגנון הגנה יעיל וגמיש ברמה הקבוצתית כלפי סכנות חדשות ולא מוכרות.
זוהי דוגמה לסוג של הדבקה רגשית (Emotional contagion) - אשר נחשבת לצורה הבסיסית של אמפתיה (הזדהות עם התחושה של מי שניצב מולך).
הדבקת פחד ביונקים
מחקרים במכרסמים הראו העברת פחד חברתית באופן ברור. עכברים, לדוגמה, מפתחים תגובת קיפאון וחרדה כשהם נחשפים לעכבר אחר שמקבל מכות חשמל ומפגין סימני פחד (קיבלנו הצצה לאמפתיה המפתיעה שהם מגלים זה כלפי זה כשסקרנו את הגילוי שעכברים מבצעים החייאה זה בזה וכשבחנו האם קיימת התנהגות מוסרית בבעלי חיים).
התגובה של העכבר הצופה חזקה יותר, כצפוי, כשה"מודל" (העכבר שמפגין פחד) הוא קרוב חברתי – למשל אח או בן זוג – לעומת זר. אפקט ההיכרות נצפה גם במינים אחרים של מכרסמים ודגים. ניסויים גילו שחולדות לומדות לפחד מצליל אם שהו בקרבת חולדה אחרת שהותנתה לפחד מאותו הצליל. חולדות יכולות "להידבק" בפחד אפילו רק באמצעות איתותי ריח – גורים של חולדה הראו תגובות פחד כשהריחו פרומוני מצוקה ("ריחות פחד") של חולדה אחרת, אפילו עוד לפני שהתנסו בעצמם בפחד כלשהו. ממצאים אלה מצביעים על כך שהעברת פחד חברתית במכרסמים מתרחשת במגוון דרכי תקשורת - קולית, חזותית וכימית - ומאפשרת לפרט להיזהר כשמישהו אחר מהמין שלו חווה סכנה, גם אם הוא לא נחשף אליה מעולם או מבין מה מסוכן בה.
גם בפרימטים הודגמה הדבקת פחד חברתית. קופי רזוס מהווים מקרה מבחן קלאסי: קופים שגדלו בשבי בלי חשיפה לטורפים כמעט ולא מראים שום פחד מנחשים (או דגמי נחשים); בעוד שקופים שגדלו בטבע מפגינים תגובות פחד חזקות כלפי נחשים (או דגמי נחשים).
אבל באופן מעניין, אפשר ללמד את קופי המעבדה לפחד מנחשים בקלות: במחקר ידוע, קופי רזוס צעירים שלא חששו מנחשים צפו בסרטוני וידאו שבהם קופים בוגרים מפגינים בהלה מנחש – ואחרי כמה צפיות החלו הקופים הצופים לפחד ולברוח מ(דגמים של) נחשים בעצמם. יחד עם זאת, ניסויים חשפו כי לא מכל גירוי אפשר ללמד את הקופים לפחד. החוקרים לא הצליחו "ללמד" אותם לפחד מאובייקטים ניטרליים - שלא לומר תמימים וחביבים בבירור - כמו פרחים או ארנבון צעצוע - אפילו כשהציגו להם סרטונים ערוכים שבהם קופים אחרים מגיבים אליהם בבהלה לכאורה.
למה הקופים למדו לפחד מנחשים אבל סירבו לחשוש מפרחים או בובת ארנבון? זה רומז על מוכנות אבולוציונית כלשהי שמגבילה את הדבקת הפחד לגירויים רלוונטיים, ולא לכל גירוי אקראי.
בטבע, פרימטים משתמשים גם בקריאות אזעקה כדי להזהיר את חברי הלהקה מסכנה: למשל, קופי וורווט שמשמיעים קריאת אזהרה מנחש גורמים לכל חברי הלהקה שלהם לטפס מיד על עצים, בעוד שקריאת אזהרה מנשרים מעוררת בהם דווקא דחף לחפש מחסה בשיחים. כלומר, אותות חברתיים כמו שפת גוף או קול מסוים יכולים להעביר מידע על סוג האיום ולגרום לתגובת פחד מתאימה אצל המאזין, בלי שיראה סכנה ישירות. אבל אפשר לטעון שהפחד כאן מבוסס כנראה על חשיפה אישית כלשהי לסכנה בעבר, והסתמכות על מידע של חבר להקה כדי לדעת על התקרבותה (ולא על עצם היתכנותה).
הדבקה רגשית בפחד יכולה להתרחש אפילו בין מינים ביולוגיים שונים. לדוגמה, הוכח שכלבים קולטים סימני פחד ונדבקים בהם - מבני-אדם. בניסוי אחד חשפו כלבים לריח זיעה של בני אדם שחוו פחד - אחרי שצפו בסרט אימה… והכלבים הגיבו לריח בעלייה של קצב הלב שלהם, ובעוד סימני מתח ולחץ. זה מראה שריחות (או "אותות כימיים", אם תרצו) יכולים לתווך הדבקת פחד אפילו בין מינים שונים. כנראה רבים ממי שמטפלים בכלבים נחשפו באופן אישי למצבים שבהם "הדביקו" בלי כוונה את 'חברו הטוב ביותר של האדם' ברגשותיהם - החיוביים והשליליים. מחקר מ-2019 מצא שכאשר בני אדם חווים סטרס, רמות הקורטיזול (הורמון המעיד על מצוקה בגופם ובגופנו) בכלבים שמחוברים אליהם רגשית - עולות במקביל אפילו אם הכלב עצמו לא חווה את אותו גירוי מלחיץ. מחקרים אחרים גילו שכלבים נוטים לחקות התנהגויות אנושיות, כולל למשל (כמונו) פיהוקים. מחקרי fMRI (סריקות מוח) בכלבים הראו את מידת ההזדהות והדמיון אפילו ברמת הפעילות המוחית ממש: כשכלבים שומעים קולות אנושיים רגשיים, מופעלים אצלם אזורים דומים לאלה שמופעלים אצל בני אדם באותן נסיבות.
ניתן לשער שבאופן דומה יונקים חברתיים מכל המינים מסוגלים לשתף זה את זה במצבי פחד דרך אותות חברתיים שונים ובכך להתריע מפני סכנה - גם בלי שכל אחד יצטרך להתנסות בסכנה בעצמו ישירות.
הדבקת פחד בעופות
גם בעופות קיימת תופעה של למידת פחד חברתית דרך חיקוי והדבקה. מנגנון נפוץ הוא קריאות אזעקה: ציפור אחת שזיהתה טורף משמיעה אזעקה, ושאר חברי הלהקה מגיבים מייד – חלקם יסתתרו, אחרים יצטרפו להטריד ולתקוף את את הטורף (במה שמכונה התגודדות, mobbing) – וכל זאת גם בלי שראו בעצמם את האיום. הפחד מפני הטורף "מדבק" בזכות האיתות הקולי. נוסף על כך, לעופות יש יכולת ללמוד מיהו האויב דרך העברה תרבותית.
במחקר קלאסי, חוקרים לימדו ציפורי שחרור (ציפור שיר עירונית שחרחרה, שחיה גם בישראל. בתמונה להלן) לפחד ולהגיב בתוקפנות כלפי יצור תמים לחלוטין. הם הציגו לשחרור תמונה של ציפור בלתי-מזיקה, בו-זמנית עם שחרור אחר שמשמיע קריאת אזעקה ומבצע תנועות התקפה (mobbing) מול אותה ציפור כביכול. כבר אחרי חשיפה בודדת אימץ השחרור הצופה את הפחד ואת התגובה התוקפנית כלפי הציפור התמימה, ממש כאילו הייתה אויב ותיק ומסוכן. והלמידה החברתית המהירה הזאת לא נשכחה במהירות! גם בהמשך, כשהוצגה לו תמונה של הציפור, הוא זיהה אותה כמסוכנת והגיב בקריאות אזהרה תוקפניות לעברה.
ואולי הכי מדהים זה שהחוקרים הראו שהשחרורים יכולים להעביר את הידע החברתי הזה בשרשרת! שחרור שלמד לזהות את האויב החדש הדביק בפחד שלו שחרור אחר, שגם הוא הדביק בפחד שחרור אחר, וככה הלאה עד 6 ציפורים ברצף העבירו את הידע על האיום לאורך שרשרת למידה חברתית! הניסוי הזה מדגים איך ידע על סכנה יכול להתפשט בקבוצה באופן תרבותי, באמצעות למידה, בלי שכל פרט יצטרך לגלות את הסכנה בדרך הכואבת של ניסיון אישי.
תצפיות וניסויי שדה תיעדו את התופעה גם בקרב עורבים. אחד המחקרים הידועים בתחום עקב אחרי עורבים אמריקניים ותיעד איך הם מעבירים ביניהם ידע על בני-אדם מסוכנים.
בניסוי, החוקרים לכדו ושחררו כמה עורבים תוך כדי שהם חובשים מסכת פנים ייחודית. העורבים שנלכדו זיהו את פני המסכה כמאיימים, והגיבו בקריאות תוקפניות לעברה בכל פעם שראו אותה שוב. עד כאן מדובר בלמידה מניסיון אישי. אבל באופן מרתק, עורבים אחרים בלהקה, שלא נלכדו בעצמם - החלו גם הם לנקוט אותה התנהגות הוקעה תוקפנית בכל פעם שאדם חבוש במסכה הייחודית הופיע באזור שלהם. חלקם אולי למדו מיד בשעת האירוע הראשוני כשצפו בחבריהם המביעים פחד (מה שנקרא "למידה אופקית", כמו של הקרפיונים שראו את חבריהם נתפסים בחכה) ואילו צעירים שנולדו אחרי האירוע למדו מההורים שלהם להגיב באופן דומה (מה שנקרא "למידה אנכית בין-דורית").
ככה הוכיחו החוקרים שהמידע על "האדם המסוכן" מתפשט חברתית בלהקת העורבים. עורבים שמעולם לא חוו את הלכידה זיהו והזהירו מפני "האדם המסוכן" רק מפני שראו ושמעו אחרים עושים את זה!
למעשה, לאורך חמש השנים שלאחר האירוע, הוכפל שיעור העורבים באזור שמזהים את הפנים המסוכנות, והתנהגות ה"נזיפה" התפשטה לטווח של לפחות 1.2 קילומטרים ממקום הלכידה המקורי! במקרה הזה, הידע על איום (פנים של אדם מסוים כביכול) עבר בצורה של "תרבות עממית" בקרב עורבים, דרך שילוב של הדבקת פחד מיידית ולמידה חברתית, והוא נשמר לאורך שנים והועבר גם לצאצאים.
הדבקת פחד בדגים
בתחילה נתקל חקר ההדבקה הרגשית בקרב דגים בספקנות רבה, גם בהשפעת הניסיונות (שמומנו ע"י תעשיית הדגים) לערער על עצם יכולתם של דגים להרגיש כאב ולסבול. חוקרים רבים טענו שלדגים אין בכלל יכולות קוגניטיביות ורגשיות שמאפשרות להם לחוות פחד בצורה שאנו מכירים אותו, בוודאי להבחין בו אצל זולתם ולהיות מושפעים ממנו. אבל מחקרים עדכניים הצליחו להוכיח שגם בדגים מתקיימת הדבקת פחד חברתית.
רוב הניסויים בתחום נערכו על דגי זברה, מין של דגים קטנים שחיים בקבוצות. הם גילו שכאשר דג זברה צופה בדג אחר שנמצא במצב של מצוקה או פחד, הוא מתחיל להפגין בעצמו התנהגויות אופייניות לפחד – כגון קיפאון במקום, שחייה עצבנית או הסתתרות בקרקעית האקווריום – אף שלא נחשף ישירות לגירוי המפחיד. גם אותות חזותיים בלבד יכולים לתווך העברת הפחד: די בכך שדג הזברה יראה את בן מינו באקווריום סמוך במצב של "הגנה עצמית" (למשל בורח במהירות) כדי להצית אצלו תגובת הגנה דומה, כולל שחרור הורמוני לחץ כמו קורטיזול, ממש כאילו חווה את האיום בעצמו. וכמו אצל יונקים, גם אצל דגי זברה רמת ההיכרות החברתית משפיעה על ההדבקה: מחקר אחד גילה שקבוצות דגי זברה שהורגלו לחיות יחד במשך שבוע הפגינו הדבקת פחד חזקה וממושכת יותר בהשוואה לדגי זברה שלא הכירו זה את זה כלל. כלומר, מידת ההיכרות משפיעה על מידת ההדבקה הרגשית, כמו שתועד היטב ביונקים חברתיים.
מעבר להוכחה שהתופעה קיימת בדגים, חוקרים התחילו לחשוף את קווי הדמיון בין המנגנונים המעורבים בהדבקת פחד במינים שונים מרחבי ממלכת החי. במחקר שנערך בשנת 2023 נמצא שתפקיד ההורמון אוקסיטוצין – שידוע גם כ"הורמון האהבה" של יונקים – משמעותי גם בהדבקת פחד אצל דגי זברה. כשדגי זברה מפחדים, הם מפרישים למים חומר כימי, "חומר בהלה", שנקלט על ידי דגים אחרים דרך חוש הריח. דגים שמרגישים "אות מצוקה" כימי כזה, מגיבים בבת אחת בהתנהגות מתגוננת: לרוב קופאים במקום או נמלטים במהירות, למרות שהם בעצמם לא הרגישו שום סכנה ספציפית. החוקרים גילו שאם חוסמים את פעילות האוקסיטוצין, דגי הזברה הופכים פחות רגישים לאותות המצוקה החברתיים ומגיבים בפחות פחד לריח האזהרה.
למעשה, השערת החוקרים היא שמנגנוני המוח הבסיסיים המאפשרים הדבקה רגשית נוצרו כבר באב הקדמון המשותף לדגים וליונקים, לפני כ-450 מיליון שנה. בעבר סברו שהיכולת לשיתוף רגשי היא ייחודית לבעלי מוח גדול (כמו של יונקים ועופות) אך כעת מוסכם על הביולוגים שגם דגים חברתיים קטנטנים מסוגלים לכך.
למה להעתיק פחדים?
העתקת פחדים מאפשרת ללמוד על איומים פוטנציאליים בלי סיכון לפגיעה ישירה הנלווה לניסיון אישי. למידה חברתית מקלה על העברה יעילה של מידע הישרדותי מכריע בין פרטים ודורות. קריאות אזעקה, צורה יעילה מאוד של העברת פחד חברתי, יכולות להגדיל את סיכויי ההישרדות של כל חברי הקבוצה. העברה חברתית של פחד היא יכולת שמשפרת את סיכויי ההישרדות על ידי מתן אפשרות לרכישת מידע על איומים במהירות ובעלות נמוכה.
לסיכום שני הפוסטים האחרונים
ראינו שהדבקה רגשית ולמידה חברתית בכלל ממלאות תפקיד חשוב בחייהם של בעלי חיים חברתיים - מרמזים עדינים המנחים בחירת בני זוג ועד לפתיחות רגשית לאימוץ תחושות של אחרים, אפילו אם הן נראות לא מובנות וחסרות סיבה באותו רגע. העתקת בחירת בן זוג והעברה חברתית של פחד מדגימות את כוחה של התבוננות ולמידה מאחרים בעיצוב העדפות והתנהגויות "אישיות". בעלי חיים לא מסתמכים רק על אינסטינקטים ועל ניסיון אישי - הם גם משתמשים באופן פעיל במידע חברתי, שמבוסס על ניסיון של עשרות ומאות חברים (חלקם אפילו מתים) מבני להקותיהם.
תופעת ההדבקה הרגשית פותחת עבורנו צוהר נוסף לפסיכולוגיה של בעלי חיים, ולמורכבות ההשפעות החברתיות על המתחולל בנפשם. הממצאים מראים שבעלי חיים לא רק יכולים לחוש פחדים בעצמם, אלא גם נוטים להיות מושפעים עמוקות מפחדים ומצוקות של חבריהם - מה שמחייב אותנו להתייחס בצורה רצינית יותר לרווחתם הנפשית ולפגיעות שאנחנו גורמים להם.
