חוקי לסרס חיות בלי הרדמה?! ו"כשר"??
חגי כהן / עורך הבלוגהאם ישראל - ומדינות שישראל מייבאת מהן בשר וגם עגלים וכבשים חיים - מגבילות בחוק סירוס של בעלי חיים? למשל, אוסרות את השיטות האכזריות ביותר? או מחייבות, לפחות, מתן משככי-כאבים? ולמה הממסד הדתי מתנגד ברובו לסירוס (בהרדמה) של חתולים אבל מכשיר סירוס (בלי הרדמה) של עגלים?
בפוסט הקודם ראינו באיזה שיטות נוהגים לסרס בעלי חיים בתעשיית הבשר וכמה סבל כל אחת מהן גורמת. עכשיו הגיע הזמן לשאול - מה אומר לגבי זה החוק? האם חוקים נגד התעללות מחייבים את תעשיית הבשר לחפש חלופות פחות מכאיבות לסירוס? או לבחור בשיטת הסירוס הכי פחות אכזרית? או אולי, לכל הפחות, להשתמש במשככי כאבים בזמן סירוס בעלי חיים? מה ישראל עושה בנושא, אם בכלל, על רקע חוק צער בעלי חיים וההתנגדות היהודית-הלכתית לסירוס?
כפי שנראה, התרחבות התנועה להגנת בעלי חיים, לצד הבנה גוברת של מנגנוני עיבוד כאב, הובילו אמנם מדינות מסוימות לבחון מחדש את הסירוס - את הכרחיותו, את החלופות לו, את הפחתת הסבל שהוא גורם - אך חקיקה ואכיפה בנושא הן עדיין נדירות בפרספקטיבה עולמית. כמה עשרות מדינות מנסות כיום לצמצם את הסבל שגורם הסירוס (ואפילו את הסירוס עצמו) בצורה כלשהי, רובן באירופה - אבל רוב יתר העולם פשוט נמנע מלעסוק בנושא הלא נעים - וכמה מדינות אפילו דואגות לפטור רשמית את תעשיות החי שלהן מעמידה בחוקים נגד התעללות.
בכתבה הזאת נסקור, על קצה המזלג, את היחס לסירוס בעלי חיים והרגולציה לגביו במסגרת:
- ההלכה היהודית
- מדינת ישראל
- אירופה
- אוסטרליה
- ואמריקה
1. סירוס והחוק היהודי-הלכתי
או: כמה כשרה תעשיית הבשר ה"כשר" בימינו?
ספר ויקרא קובע איסור מפורש על סירוס בעלי חיים:
"וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהֹוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ." (ויקרא כ"ב, כ"ד)
על פי התורה, סירוס בעלי חיים - בכל השיטות שהיו מוכרות בעת העתיקה (וכפי שראינו בפוסט הקודם, לא השתנו הרבה מאז) - אסור בתכלית האיסור. לא רק למטרות פולחן, אלא לכל מטרה, בכלל. בתלמוד הבבלי ובמדרש ספרא פורש איסור הסירוס ככזה שחל על כל בעלי החיים. חז"ל אף דרשו שהאיסור חל "בכל מקום שאתם" - כלומר, גם מחוץ לארץ ישראל.
אז זה אומר מן הסתם שלא מסרסים בעלי חיים בתעשיית הבשר הכשר, נכון? המציאות, למרבה הצער, צינית הרבה יותר.
פתח לעיקוף
עם השנים נתגלו, או נוצרו, פרצות באיסור הסירוס. הרמב"ם פסק ש"בני נח" (לא-יהודים) לא מצווים על איסור הסירוס, כלומר - מותר להם לסרס. ולמרות שאסור ליהודי לבקש מגוי לסרס בהמה - הרמב"ם סימן דרך לעקיפת האיסור:
"ואם לקחה הוא [הגוי] מעצמו וסרסה - מותר".
ב"שולחן ערוך" הורחב הפתח לעקיפת האיסור, כשנקבע שמותר ליהודי (בתנאים מסוימים) להשתמש ב"אמירה לאמירה" - כלומר, לבקש מגוי א' שיבקש מגוי ב' לסרס בעל חיים. למרות שפוסקים רבים השתדלו לא להרחיב עוד את השימוש בהיתר הדחוק (והמגוחך) הזה, הפתח לעקיפה טכנית של האיסור העקרוני - כבר נוצר והוכשר.
בין "חזון הצמחונות" למציאות התעשייתית
המגיד משנה מסביר את האיסור על הסירוס גם בחשיבות מניעת צער בעלי חיים, ומזכיר את הסיפור התלמודי המוכר על העגל שהובל לשחיטה וביקש מסתור תחת כנף בגדו של רבי יהודה הנשיא - שמלמד את חובת הרחמים גם כלפי בעלי חיים שנידונו לשחיטה.
הוגים יהודים בולטים, ובראשם הרב קוק, שיערו שכל הגבלות האכילה כמו איסור רוב מיני החיות, איסור אכילת הדם וכל כללי הכשרות הקפדניים נועדו מלכתחילה לצמצם את פגיעתנו בבעלי חיים ולכוון אותנו להפחית את צריכת הבשר שלנו. לפי תפיסה זו, האידיאל של התורה (כפי שמתבטא בתזונת האדם המקורית בגן עדן) הוא צמחונות - ומערכצ כללי הכשרות נועדה לדחוף את העם לשם בהתמדה, תוך תזכורת מתמדת שבשר אינו מאכל שגרתי - אלא כזה שכרוך בהרג וסבל.
התפיסה האידיאליסטית הזו עומדת כיום בסתירה מוחלטת וטרגית למציאות. בשנים האחרונות צריכת הבשר ה"כשר" שוברת שיאים, והצרכן הישראלי, של בשר "כשר" לכאורה, הוא כיום אחד מצרכני הבשר הגדולים בעולם - מקום רביעי בפלנטה (או שמיני, אם מחשיבים גם איים זעירים בלי חקלאות, שחלקם אפילו לא מדינות עצמאיות):
סירוס ההלכה
כאן מתגלה סטנדרט כפול מהסוג שנוצר לא פעם כשערכים מוצהרים נעלים פוגשים באינטרסים חזקים. מצד אחד, רוב נציגי הממסד הדתי מתנגדים כיום לסירוס כלבים וחתולים - למרות שזה נעשה תחת הרדמה מלאה ולמטרות מניעת התרבות וסבל ומוות ברחובות - כי הם לכאורה כבולים ב"איסור מפורש מהתורה" וב"צער בעלי חיים". אבל מצד שני, אותו ממסד דתי לא מתקשה כלל להעניק הכשר לסירוס מיליוני עגלים וטלאים בתעשיית הבשר, בלי שום הרדמה או אפילו משככי כאבים. איך עוקפים את האיסור? פשוט מאוד: באמצעות "מיקור-חוץ". מייבאים עגלים וטלאים חיים מחו"ל, כאשר כחלק מתנאי הסחר הם נדרשים לעבור סירוס כבר בחו"ל. הרי התורה אמרה "בארצכם לא תעשו"; כלומר, לסרס אותם באכזריות בארץ אחרת, ואז להשיט אותם לארץ במסע ימי מייסר זה כשר למהדרין, לא?
קשה שלא להבחין שמערך הכשרות הפך עם הזמן למשרת הכנוע (אך המתוגמל-היטב) של תעשיות החי. כשזה תואם לאינטרס הכלכלי של תעשיות החי - למשל, רצונן לחלוב כל יום - נמצאים ההיתרים ההלכתיים אפילו לחלל שבת - כביכול "כדי למנוע צער בעלי חיים" מהפרות, שעשרות ליטרים של חלב לוחצים על עטיניהן האומללים. אבל כשגרימת צער קשה וממושך משרתת את התעשיות - למשל בעצם ה"טיפוח" של עטיני-ענק כאלה (והסבל שהם גורמים להן 7 ימים בשבוע), או אפילו במעשה שהתורה אסרה במפורש כמו סירוס - המחויבות ההלכתית ו"צער בעלי חיים" מושלכים מהחלון (או נעשים גמישים כגומיות - ולא מהסוג ההדוק שמשמש לסירוס).
2. סירוס בישראל
החקיקה בנוגע לתעשיית הבשר בישראל מושפעת מאוד משיקולים דתיים, שקשורים לכשרות ולהלכה - בשילוב עם אינטרסים מסחריים של "יצרני" ויבואני בשר. מערכות הלחצים האלה יצרו למעשה שתי מערכות נפרדות, שבשתיהן מתקיים סירוס:
- תעשיית בשר החזירים (תעשיית הבשר הלא-כשר) - שפועלת כולה בארץ (אסור על פי חוק לייבא בשר לא-כשר לישראל, אז כל בשר החזיר שנצרך בישראל מיוצר בישראל) אבל מחוץ לגבולות העניין הדתי
- ותעשיות הבקר והצאן ה"כשרות" - שפועלות ברובן בחו"ל דווקא, אבל בהשגחת מערכי כשרות ישראלים ענפים, על פי דרישות יבואנים ומפטמות בישראל - שאחת מהן היא ביצוע סירוס אכזרי ואסור הלכתית…
תעשיית החזירים הישראלית: תקנות מסורסות
תעשיית החזירים הישראלית מנצלת והורגת כ-200,000 חזירים בשנה. בשרם נמכר לצרכנים בישראל שאינם "שומרי כשרות" (יהודית או מוסלמית). התנהלות משרד החקלאות אפילו מול ענף קטן וחסר לובי חזק שכזה - מדגימה את השיתוק המערכתי שלו ביחס ליישום חוק צער בעלי חיים עליו הופקד, במיוחד במתקנים חקלאיים.
על אף ש"חוק צער בעלי חיים" נחקק כבר בשנת 1994, והפקיד בידי שר החקלאות את הסמכות (והחובה) להתקין תקנות מפורטות ליישום החוק במשקים, המשרד הזניח במכוון משימה זו לאורך זמן רב ככל שהצליח. רק בשנת 2002 הקים המשרד ועדה שתפקידה היה לגבש המלצות לתקנות עבור הקטגוריה הקטנה ומעוטת הלובי ביותר של משקים: חזירים. המלצות הוועדה פורסמו בשנת 2003, וכללו בין היתר איסור על כליאת חזירות ב"תאי הריון" אישיים אכזריים שבהם החזירה לא יכולה אפילו להסתובב במקום. אבל טיוטת התקנות הזאת נקברה על ידי כל שרי החקלאות במשך יותר מעשור - ואף שר חקלאות לא הקים מאז ועדה דומה עבור תקנות לתעשיות נוספות - גדולות וחזקות יותר. רק עקב עתירה לבג"ץ של "אנימלס" ו"תנו לחיות לחיות", נאלץ משרד החקלאות בקיץ 2014 להעביר לאישור הכנסת את התקנות להחזקת חזירים. או מה שהתגלה כגרסה מסורסת מאוד שלהן.
התקנות שאושרו לבסוף עיגנו ברובן בחוק את ההתעללות הקיימת בתעשייה, בהגבלות מזעריות. ככה למשל, בעוד שהוועדה המקצועית המליצה לאסור תאי הריון (כמו בכל האיחוד האירופי ו-10 מדינות בארה"ב), התקנות התירו להמשיך לכלוא בהם חזירות עד שבועיים בכל היריון. התקנות גם הכשירו והתירו את כל השחתות הגוף (הרבות) הנהוגות בתעשיית החזירים. הן מתירות לסרס חזרזירים בלי הרדמה, אפילו מקומית, או שיכוך כאבים כלשהו - אם זה מתבצע עד גיל שבוע. כמו כן, התקנות מתירות להמשיך לחתוך לגורים יחד עם האשכים גם זנבות ושיניים, גם כן בלי הרדמה או אלחוש.
בזמנו מחינו כמובן על הצביעות הזועקת של משרד החקלאות. שר החקלאות דאז, אורי אריאל, התבטא נחרצות נגד סירוס חתולי רחוב בטענה שזהו "הצער הכי גדול", למרות שזה הליך שמבצע וטרינר מוסמך, בהרדמה מלאה ובסביבה סטרילית - כדי למנוע התרבות הרסנית ומוות ברחובות. אבל במקביל, משרדו של אריאל קידם בנחישות היתר לחתוך ולתלוש במהירות ובלי הרדמה אשכי חזרזירים חסרי אונים, ולגזור עליהם פציעה מכאיבה ממושכת במכלאות מזוהמות - בשירות נוחות ורווחיות תעשיית בשר החזיר!
נקודת האור היחידה בהקשר זה הגיעה לאחרונה, בשנת 2020. משרד החקלאות פרסם "טיוטת נוהל לתמיכה בחיסון כימי במשקי חזירים". המסמך מציין ביושר נדיר ש"במשקי החזירים מקובלת פרקטיקה כירורגית... הגורמת לסבל". בניסיון להימנע ממאבק במשקי חזירים שיסרבו לאמץ את החלופה מטעמים כספיים - הוקצה תקציב ממשלתי קטן לסבסוד הסירוס החיסוני. זהו ניסיון נדיר וראוי לשבח של משרד החקלאות לצמצם את העינויים שאנחנו גורמים לחיות במשקים - גם אם, למרבה הצער, זה נעשה מכיס הציבור הרחב - במקום על חשבון מנצלי החיות, שמרוויחים מסבלם ומשחיטתם.
משלוחים חיים וייבוא בשר: התעללות במיקור-חוץ
על פי ההלכה היהודית, על בסיס ספר ויקרא, חל כאמור איסור חמור מדאורייתא לבצע כל סוג של סירוס בבעל חיים, גם אם הדבר נועד לצרכים חקלאיים. כתוצאה מאיסור זה, משקים יהודים בישראל נמנעים לרוב מסירוס. לכאורה, הכלל ההלכתי הזה מצליח להגן באופן נדיר גם כיום על עגלים וטלאים בתעשיית הבשר הכשר מפני השיטות האכזריות המקובלות בתעשיית הבשר בעולם. לכאורה.
עם השנים בחרו יותר ויותר לפרש את האיסור ההלכתי כמתייחס אך ורק לביצוע הסירוס בידי יהודי - ולנתק אותו משאלת האיסור המוסרי להטיל מום בחיה ולפגום ביצור נברא; וגם משאלת כשרות בשרם של עגלים שסורסו. רוב הפוסקים כיום לא רואים בסירוס בעל חיים פעולה שפוגעת בכשרות בשרו - אם רק דואגים שהסירוס יתבצע "רחוק מספיק" מאיתנו (לכאורה בלי קשר אלינו, צדיקים שכמונו) - במדינה אחרת ועל ידי "גויים". צרכני הבשר בישראל דורשים בשר בקר "משויש" ושמן כמו שמקובל בשאר העולם, וזה בשר של עגלים מסורסים. בעשורים האחרונים הפכה ישראל לאחת מהיבואניות הגדולות ביותר, ביחס לגודלה, של בשר עגלים וטלאים מסורסים, וגם של עגלים וטלאים חיים מסורסים. למעשה, ישראל היא המדינה השנייה בעולם בייבוא בשר בקר לנפש!
אפשר לקרוא לזה "התעללות במיקור-חוץ": באמצעות מנגנון היבוא, צרכנים בישראל מזמינים ומממנים ביצוע מאות אלפי הליכי סירוס אכזריים בשנה במדינות הייצוא, שמסתתרים תחת חותמות הכשרות. מדינת ישראל מייבאת מאות אלפי עגלים חיים שמיועדים לפיטום ולשחיטה כל שנה. המקורות העיקריים למשלוחים החיים האלו כוללים מדינות באירופה (כמו רומניה, פורטוגל, ליטא וסלובקיה), באוסטרליה, ובדרום אמריקה (בעיקר אורוגוואי). ממשלת ישראל פרסמה צווים רשמיים לייבוא עגלים מסורסים מאורוגוואי וארגנטינה, בידיעה שהסירוס מתבצע שם במהירות ובלי משככי כאבים (וראו להלן "סירוס באמריקה"). העגלים נשלחים הרבה לפני התבגרותם המינית, כך שאין למשלחיהם כל סיבה לסרס אותם - מלבד דרישה ישראלית מפורשת (ותשלום כמובן).
מעבר לסירוס, החיות נאלצות לעבור את החוויה המחרידה של המשלוחים החיים הארוכים. הם אורכים לעתים קרובות כשלושה שבועות באוניות מיושנות. העגלים והכבשים נתונים לחום קיצוני, לזוהמה שמייצרת דלקות עיניים וריאות, לצפיפות עצומה שגורמת לחנק, ולגלים וסערות שמטיחים אותם זה על זה. לא פעם, בעלי חיים חולים וגוססים מושלכים לאוקיינוס בעודם חיים. בשנת 2019 טבעה מול חופי רומניה ספינה שהובילה מעל ל-14,000 כבשים למזרח התיכון - מלבד כמה מאות שפעילים הצליחו להציל. וכל המסע הזה הוא רק הקדמה לכליאתם עד שחיטתם במפטמה צפופה ומזוהמת בה גם יואכלו, מילולית, בחרא.
שחיטה מוקדמת במקום סירוס
את העגלים המעטים-יחסית שנולדים בישראל ונשחטים בה (שמהווים רק 14% מהעגלים שנשחטים בשנה עבור צרכנים בישראל), למשל עגלים זכרים שנולדים לפרות בתעשיית החלב, נמנעים לרוב מלסרס - ובמקום זאת נוהגים לשחוט אותם מוקדם מאוד, לפני שהם מתבגרים מינית, לרוב סביב גיל תשעה חודשים (כמשך הזמן שבילו בבטן אמם). זה בערך חצי מהגיל שמקובל בתעשיית הבשר בחו"ל לשלוח בו עגלים לשחיטה, בגיל שנה וחצי עד שנתיים (תוחלת החיים הטבעית של פרים מגיעה, אגב, ל-20 שנים). ועדיין קורה שחלק מהעגלים מתחילים להתבגר מעט מוקדם יותר, ומייצרים לפעמים אתגרים לבעלי המשקים, שמתמודדים איתם בדרכים כמו כליאת העגלים בקבוצות קטנות, בניית מתחמים מחוזקים והקדמת השליחה לשחיטה.
3. סירוס באירופה
האיחוד האירופי: כישלון "חזון 2018"
האיחוד האירופי נחשב למוביל עולמי בחקיקה בתחום רווחת בעלי חיים בתעשיות החי (למשל עקב האיסור האירופי על כלובי סוללה מ-1999), אבל הטיפול בסוגיית השחתות הגוף מדגים את הקושי להמשיך וליישם את עקרונות רווחה כמו "חמש החירויות" בצורה עקבית מול תעשיות גדולות וחזקות, ואולי במיוחד בתקופות של מיתון כלכלי. החקיקה האירופית סובלת מפערים רבים בין חזון, חקיקה ויישום בפועל. אבל זו גם נקודה לזכותן כי זה מעיד על הכרה בבעיות ושאיפה להתקדם לקראת פיתרון שלהן.
הנחיית החזירים של מועצת אירופה (Pigs Directive 2008/120/EC) אוסרת לכאורה על סירוס חזירים בשיטות שכרוכות בתלישת רקמות. אבל אותה הנחיה ממש מתירה במפורש ביצוע סירוס כירורגי בלי כל חובת אלחוש או הרדמה - בתנאי שהוא מבוצע עד גיל 7 ימים. הפער הזה מאפשר בפועל את המשך ההתעללות.
בעקבות לחץ ציבורי ודו"חות חריפים של רשות בטיחות המזון האירופית (EFSA), נחתמה בשנת 2010 "הצהרת אירופה בנושא חלופות לסירוס כירורגי" על ידי תאגידים, איגודי מגדלים וארגוני וטרינרים. ההצהרה קבעה יעדים שאפתניים, לפיהם החל מ-2012 כל סירוס יחויב להתבצע תחת הרדמה, ומ-2018 סירוס יופסק כליל. אבל החזון נותר רחוק ממימוש. מחסור בתמריצים לבעלי משקים, עלות גבוהה לאור קשיים חוקיים (ברוב המדינות רק וטרינר רשאי להזריק הרדמה), וסירוב עיקש מצד רשתות שיווק לקבל בשר מזכרים לא מסורסים - כל אלו טרפדו את "חזון 2018", והסירוס המייסר נמשך.
חקיקה מדינתית באירופה
למרות הכישלון הכלל-אירופי, מדינות אירופיות בודדות אימצו מדיניות עצמאית בנושא, אך לא פעם אקראית למראה - רק בחלק מתעשיות החי או לגבי שיטות מסוימות בלבד:
- בריטניה ואירלנד מתירות בחוק לעובדי משק חסרי כל הכשרה רשמית לסרס עגלים עד גיל חודשיים וטלאים עד גיל 3 חודשים בלי הרדמה או אלחוש. אבל גישתן לסירוס בתעשיית החזירים היא, במפתיע, שונה לגמרי. בבריטניה ובאירלנד לא נהוג בכלל לסרס חזירים, ובמקום זאת, שוחטים אותם בגיל צעיר יותר ובמשקל נמוך יחסית (פחות מ-100 ק"ג) - לפני שהם מגיעים לבגרות מינית.
- שווייץ ובלגיה חייבו בחוק הרדמה ואלחוש בכל סירוס של עגל או טלה, בכל גיל.
- שווייץ אף אסרה כליל סירוס באמצעות טבעת גומי.
4. סירוס באוסטרליה
באוסטרליה (ובמידה פחותה גם בניו זילנד שכנתה) ניכרת בשנים האחרונות התקדמות מסוימת לקראת הפחתת הסבל (ובעיקר זה המיידי) שכרוך בסירוס, שמתודלקת משילוב מודעות ציבורית גוברת עם שאיפה לשיפור תדמית המדינה כיצואנית כבשים ועגלים. החוק הפדרלי האוסטרלי קובע שחובה להשתמש בשיכוך כאבים מתאים בעת ביצוע סירוס או חיתוכי קרניים בבקר וצאן - אבל רק אם גילם עולה על חצי שנה…
ברמת המדינה המקומית (אוסטרליה היא פדרציה) מדינות כמו ויקטוריה החמירו אף יותר, וחייבו שימוש במשככי כאבים בכל גדיעת זנב, סירוס, ו"מיולסינג" (חיתוך אכזרי של קפלי עור באחורי הכבש למניעת הטלת ביצי זבובים, שלעתים קרובות מבוצע במקביל לסירוס ומוסיף עליו סבל אדיר).
בנוסף, אוסטרליה קידמה בשנים האחרונות פיתוח והפצה של מספר פתרונות טכניים לזירוז ריפוי חתכים ולאלחוש מקומי שעובדים חסרי הכשרה וטרינרית יכולים להשתמש בהם:
- Tri-Solfen: תרסיס ג'ל לאלחוש וריפוי פצעים פתוחים שפותח באוסטרליה. התרסיס מכיל קוקטייל של ארבעה מרכיבים פעילים מרכזיים: לידוקאין (לאלחוש והקלה מהירה ומיידית על כאב), בופיוואקאין (לאלחוש ממושך יותר, לטווח של שעות אחרי החיתוך), אדרנלין (לעצירת דימומים), וצטרימיד (למניעת זיהומים). ריסוס התרסיס על פצעי הסירוס (או ה"מיולסינג") מיד אחרי ביצועו, מפחית את הצווחות ואת הרעידות של הטלאים, ומעודד החלמה מהירה יותר עם פחות זיהומים. הצלחת התכשיר הביאה לאישורו לשימוש באוסטרליה, ניו זילנד, קנדה, פורטוגל, ובריטניה. התרסיס עוקף למעשה את המכשול הבירוקרטי שדרש מעורבות ("יקרה מדי") של וטרינר כדי לאלחש או לזרז החלמת פצעים. (אבל אולי, מתעורר החשש, האפשרות לזרז החלמת פצעים עם תרסיס - תאפשר ותעודד זירוז של קצב הסירוס בתעשיות - כלומר חיתוכים מהירים ורשלניים עוד יותר מהנהוג כיום??)
- Numnuts: פיתוח אוסטרלי נוסף שנועד להפחית את הכאב שנלווה לסירוס בשיטת מעיכת האשכים (באמצעות בורדיזו) או לגדיעת זנבות בשיטת "טבעת הגומי". אחרי שנים של מחקר בתמיכת סוכנות המדע האוסטרלית (CSIRO) פותח מכשיר עבודה ידני משולב: ברגע שהעובד משחרר את טבעת הגומי על שק האשכים של הטלה, המכשיר מזריק אוטומטית חומר הרדמה מקומית שנקרא "NumOcaine". ניסויים קליניים שנערכו בשיתוף אוניברסיטת מלבורן הראו ירידה של עד 68% בביטויי הכאב בקרב טלאים. המכשיר הושק מסחרית בעשור האחרון ואומץ יותר ויותר באוסטרליה, ניו זילנד ולאחרונה גם בבריטניה. עם זאת, צריך לזכור שהזרקה חד-פעמית של הרדמה לא יכולה בשום מקרה להצדיק את הבחירה בשיטת גדיעה שגורמת לבעלי החיים את הסבל החריף והממושך ביותר.
5. סירוס באמריקה
או: הפקרות והיעדר פיקוח כמדיניות
בניגוד למגמות באירופה ואפילו באוסטרליה, היבשת האמריקאית משקפת לרוב מודל קפיטליסטי מזוקק (לא "חזירי"! אנושי לחלוטין) שבו מעט מאוד חוקים, אם בכלל, מגינים על בעלי חיים שמנוצלים בתעשיות מסחריות. מדינות מסוימות, ובראשן ארה"ב אפילו מעניקות לתעשיות "צ'ק פתוח להתעללות" - פטור מוצהר מהעמדה לדין בגין הפרת חוקים (פדרליים) להגנת בעלי חיים. חלק ממדינות ארה"ב אפילו הפכו לעבירה פלילית תיעוד וחשיפת של התעללות שמבוצעת למטרות מסחריות…
ארצות-הברית
בארה"ב כיום אין כל מגבלה חוקית פדרלית מחייבת או סטנדרט לאומי להגנה על חיות משק, כולל בשעת סירוס. בעוד ש"קווים מנחים" של ארגוני וטרינרים ממליצים לבצע את הסירוס מוקדם ואף מציינים את יתרונות השימוש באלחוש, שימוש במשככי כאבים במהלך סירוס עגלים בארה"ב הוא נדיר. סקר מקיף חשף שאפילו כשווטרינרים מבצעים את הסירוס - רק 22% מהם נותנים לבעלי החיים אלחוש או הרדמה. במקרה הנפוץ בהרבה, שבוקרים מסרסים בעצמם - אחוז השימוש באלחוש צונח לאפס למעשה. שיקולים של עלות התרופות, הטרחה, ואפילו "חשש" (כביכול) "משאריות תרופות בבשר" - משאירים את העגלים לסבול בלי כל הקלה.
דרום אמריקה
מדינות דרום אמריקאיות כמו ארגנטינה ואורוגוואי מפטמות עגלים על פני שטחים עצומים ומהוות "מעצמות" עולמיות של "ייצור" וייצוא בשר - בין השאר לישראל. מעל מחצית מבשר הבקר שנמכר בישראל מגיע מדרום אמריקה. שם, הסירוס מתבצע כמעט תמיד בשטח על ידי בוקרים ("גאוצ'וס") בלי וטרינר ובלי היגיינה. הסירוס נעשה לרוב באמצעות חיתוך מהיר וגס בסכין, בלי כל הרדמה או משככי כאבים. באורוגוואי נראים ניצני עניין בהפחתת הסבל הכרוך בסירוס, אבל הם עדיין רחוקים מלהתקרב אפילו ליישום מעשי.
באמריקה, בגדול - מאמץ לצמצם סבל של עגלים נחשב עדיין למאמץ מיותר. וכל עוד הצרכנים ממשיכים לשלם, ומערכי הכשרות לספק חותמות - איזו סיבה יש לתעשיית הבשר לשנות את דרכיה?
בשורה התחתונה
המאבק סביב סירוס בעלי החיים בתעשיית הבשר משקף התנגשות חזיתית בין מטרות התעשייה לבין הגנת בעלי חיים מהתעללות. לכאורה ועל פי ההצהרות - כל האנשים והמדינות מתנגדים להתעללות בבעלי חיים - אבל בפועל, ברוב מדינות העולם, התעשייה עדיין מכתיבה בלעדית את החוק /קובע מה מותר לעשות לחיות - או נמצאת מעליו.
בעוד שמדינות נדירות כמו שווייץ (למרות תעשיית החלב המפותחת שלה) אסרו שיטות אכזריות במיוחד (כמו סירוס בטבעת גומי) וחייבו הרדמה גם בשימוש בשיטות ה"אכזריות פחות" (להשחתת אבר-גוף רגיש מאוד בחיתוך או מעיכה) - הרי שכישלונן של יוזמות כלל-אירופיות בנושא עד כה, ובוודאי המצב העגום ביבשות אחרות - חושף שתעשיית הבשר עדיין פועלת לרוב מחוץ או מעל לחוק, לפחות בכל הנוגע למניעת התעללות. תעשיית החי של ארה"ב מדגימה זאת באופן הבוטה ביותר, כשהיא מתנהלת בוואקום רגולטורי שמפקיר את בעלי החיים לסבל חסר מעצורים שאין לתעשייה כיום כל תמריץ חוקי אפילו לנסות להפחית.
במדינת ישראל משקף היחס לסירוס בעלי חיים צביעות ועיוורון מוסרי. מצד אחד, הסחבת שהובילה בסופו של דבר לאישור סירוס חזרזירים בארץ בהכרה מלאה תחת כסות של "תקנות ליישום חוק צער בעלי חיים"; ומצד שני, האיסור ההלכתי על סירוס שמתורגם למיקור חוץ המוני של סירוס בלי כל ניסיון אפילו לחייב שימוש בשיטה האכזרית-פחות ולהפחית את הכאב. רבבות עגלים וטלאים שמסורסים בלי אלחוש באורוגוואי, רומניה וליטא, מובלים לישראל במשלוחים חיים ארוכים כשהם דחוסים במשאיות ואוניות מזוהמות לאורך שבועות, רק כדי לזכות בסוף תלאותיהם לחותמת כשרות מהודרת.
לצד כל אלה, בשנים האחרונות פותחו אפשרויות חדשות שיכולות להפחית (ולו במעט) את הסבל שכרוך בסירוס ההמוני בתעשיות החי - אם רק יותר מדינות יחליטו לעודד ואף לחייב את השימוש בהן. פתרונות אלחוש שעובדי משק יכולים ומורשים ליישם, לצד חלופות טכנולוגיות לסירוס פיזי בכלל, כמו הסירוס החיסוני - מציעים אפשרויות חדשות ומגוונות להפחתת הסבל. השאלה אם הם ייושמו תלויה רק בנו - כצרכנים וכאזרחים.
