למה מנסים לביית דגי טונה? ולמה זה בעייתי?
חגי כהן / עורך הבלוגמה הצרכים הטבעיים של דגי טונה? איזה קשיים מעורר הניסיון לייסד חקלאות דגי טונה? מה ההיתכנות המסחרית של הפרויקט? איך מגיבים הדגים הנודדים והמהירים לכליאתם במתחמים צרים? ומה ההשפעות שצפויות להיות לפיטום חקלאי של טונה על הסביבה?
דגי טונה בטבע
טונה, ובמיוחד טונה כחולת-סנפיר, היא ה"פורמולה 1" של עולם הדגים. מדובר על יצור שלא נח לרגע; שחייו הם מרדף בלתי פוסק - שאפילו השינה לא עוצרת. גופו ההידרודינמי מאפשר לו להגיע למהירויות מדהימות של עד 75 קמ"ש, מה שהופך אותם לאחד השחיינים המהירים ביותר בים.
לשם השוואה, השחיינים האולימפיים האנושיים המהירים ביותר בהיסטוריה הגיעו למהירות שיא רגעית של כ-8.5 קמ"ש בלבד.
ביום רגוע ומנומנם, טונה שוחה מרחק של 50 ק"מ; אבל היא בקלות יכולה לשחות גם כפול מכך. לדוגמה, טונה כחולת-סנפיר תועדה חוצה את האוקיינוס השקט מקליפורניה ליפן, מרחק של כ-16,000 ק"מ, ב-5 חודשים בלבד - כלומר בקצב של כ-106 ק"מ ביום. בזמן נדידה מהירה, מעקבים הראו שדגי טונה יכולים לשחות אפילו עד 200 ק"מ ביום בודד!
דם חם להאטת הזמן
בעוד שלרוב הדגים יש "דם קר" - כלומר טמפרטורת הגוף שלהם זהה לזו של המים - הטונה היא בעלת "דם חם", איפה ומתי שצריך. מערכת כלי דם מתוחכמת מאפשרת לה לשמור על טמפרטורת השרירים, העיניים והמוח שלה גבוהה משמעותית מהסביבה. שרירים חמים הם שרירים יעילים וחזקים יותר, שמאפשרים לדגי טונה לשחות במהירות גדולה פי 1.6 מדגים אחרים באותו גודל. החום גם מאפשר להם לעבד מידע במהירות גבוהה, מה שמעניק להם "חשיבת טורבו" בזמן ציד. דג הטונה למעשה יכול לשנות את חוש הזמן הטבעי שלו ולהאיץ אותו - כלומר "להאט את העולם" מבחינתו - פי 5 ואפילו יותר: מכ-10 דגימות-מציאות בשנייה לכ-40 ואפילו 50! ממש כמו שגיבור "המטריקס" ניאו, יכול, להאט את הזמן ולהתכופף כדי לתת לקליעים לחלוף מעליו.
שחיינים חסרי מנוח
ואם כבר סרטים מהניינטיז בכיכוב קיאנו ריבס… זוכרים את הסרט "ספיד"? עם האוטובוס הממולכד שאסור לו להאט בשביל שלא יתפוצץ? אז ככה בערך נראים החיים הטבעיים של דג הטונה.
שחייה בשביל דג טונה היא לא פעולת בחירה, אלא חלק ממצבו הקיומי הבסיסי. דגי טונה שוחים בשיטת "אוורור רם" - כלומר הם חייבים לשחות בלי הפסקה, עם הפה פתוח, כדי להזרים מים עשירים בחמצן לזימים שלהם. אם הם עוצרים אפילו לרגע - הם מתחילים להיחנק. המבנה הגופני הזה הוליד יצור חסר מנוחה, ששוחה אפילו בזמן שינה (כל החיות צריכות לישון) ולמעשה נמצא בנדידה תמידית. כדי לתחזק את כל הפעלתנות והחום שלה, הטונה ניחנה ב"תיאבון בריא" - היא צורכת כ-5% ממשקל גופה מדי יום - פי 2-5 מדג ממוצע, מה שגורם לפיטום של דגי טונה בשבי להיות בעייתי במיוחד מבחינה כלכלית וסביבתית, כמו שנראה מייד.
מדיג לפיטום דגי בר
שוק הטונה העולמי גלגל 47 מיליארד דולר בשנת 2025 - סכום שצפוי לצמוח ל-58 מיליארד דולר בשנה עד שנת 2031. הצמיחה נובעת גם מהביקוש הגובר לסושי וסשימי, שקורבנותיו הם דגי טונה כחולת-הסנפיר: אטלנטית, פסיפית ודרומית. בעבר הדרך היחידה להשיג את בשר הדגים האלה היתה באמצעות דיג. אבל הדיג הוביל בעשורים האחרונים לקריסה כמעט מוחלטת של אוכלוסיות הטונה כחולת הסנפיר בטבע, וגרר הגבלות דיג על ידי גופים כמו הוועדה הבינלאומית לשימור טונה אטלנטית (ICCAT).
כדי לגשר על הפער בין הביקוש למגבלות הדיג, התפתחה תעשיית "חקלאות מבוססת-לכידה" - כלומר פיטום תעשייתי-חקלאי של דגים שנתפסים בטבע. בשיטה זו, שנוסתה לראשונה ב-1979, מקיפים להקות של דגי טונה (צעירים ובוגרים) בים הפתוח, וגוררים אותם לכלובי פיטום ימיים, שם מאביסים אותם בדגי בר עתירי שומן כמו סרדינים, מקרל ודיונונים. תעשייה זו, בדיוק כמו תעשיית הדיג - איננה בת-קיימא; היא תלויה לחלוטין באוכלוסיות בר המצטמקות שהיא ממשיכה לדלדל, וטביעת הרגל הסביבתית שלה עצומה. היא גם, כמובן, מאריכה מאוד את הסבל שאנחנו גורמים לדגי טונה כדי לאכול אותם - פי כמה מאות. וגם מוסיפה עליו את סבל הדיג של כל אותם דגים קטנים ודיונונים שמשמשים בזבנית כ"מספוא".
הפתרון שנתפס כנדרש, הוא לנתק את התלות של תעשיית פיטום הטונה בדגי הבר, וליצור מה שנקרא "חקלאות במעגל סגור". הכוונה למערכת מתקנים חקלאיים ששולטת לחלוטין בכל שלבי מחזור החיים של הדגים. זה כולל החזקה של להקות רבייה בשבי; הפריה והטלה מבוקרות; ולבסוף גידול הדגיגים ופיטום הדגים עד להריגתם ושיווקם. באופן אירוני, ה"מעגל הסגור" לא באמת כולל את הרוב המכריע של מיני הבר עליהם משפיעה התעשייה - שעושה עדיין שימוש כבד ובזבזני במיוחד בדגים שנלכדים בטבע כדי להאכיל את דגי הטונה. התעשייה מתיימרת לפתור בעיה אקולוגית אחת - אבל עושה זאת במחיר העמקה נסתרת של בעיה אקולוגית אחרת, רחבה בהרבה.
איפה ואיך מנסים לביית דגי טונה?
ביות הטונה הוא לא רק "אתגר ביו-טכנולוגי" - אלא פרויקט של ייסוד תחומי ומנגנוני התעללות חדשים בהיקפים עצומים. בלבו עומד הניסיון האכזרי לכפות חיים במשק תעשייתי על חיית בר שהיא אחת השחייניות המהירות בעולם, טורף-על שמעולם לא הותאם לחיים בשבי, שזקוק לנדוד ללא הפסקה. כל זה מעורר שאלות משמעותיות לא רק לגבי "רווחת" הדגים אלא אפילו לגבי ההיתכנות המסחרית של הפרויקט.
הניסיונות "לפצח את רביית וגידול הטונה בשבי" ו"לייסד תעשיית טונה חקלאית" מסחרית ורווחית - מתחלקים כיום (יוני 2026) לשלושה מוקדים גיאוגרפיים מרכזיים: יפן, אירופה וישראל.
יפן: הראשונה לנסות לביית טונה
יפן היא המדינה שהמציאה את התחום וגם המומחית העולמית בחקר ביות הטונה הפסיפית - המין שחי באוקיינוס השקט, שיפן שוכנת בצדו המערבי. המאמץ התחיל כבר בשנת 1970 במכון לחקר חקלאות ימית של אוניברסיטת קינדאי. אז, הרעיון לביית דג נודד ועצום נחשב לפנטזיה. רק בשנת 2002, "אחרי 32 שנות מחקר ופיתוח רצופי כישלונות, בניסיון להתגבר על האופי הפראי של הדג", הצליחו החוקרים להשלים לראשונה בעולם מחזור חיים מלא בשבי של טונה פסיפית.
ההצלחה הביולוגית הובילה למסחור ראשוני. חברות כמו טויוטה צושו וקיוקויו החלו לייצר ולשווק "טונת קינדאי" לרשתות מזון. נכון לנתוני 2024, תפוקת חקלאות הטונה של יפן עומדת על 21 אלף טונות בשנה. אבל הנתון הזה מטעה מאוד: בגלל צווארי בקבוק טכניים (תמותות, מחסור ב"מספוא") רק כ-3% מ"טונת הקינדאי" היא של טונה ממחזור חיים מלאכותי לגמרי; כל 97% האחרים - עדיין נשענים על ציד דגים ודגיגים מהטבע ופיטומם. תכניות עסקיות ששאפו לייצא אלפי דגי טונה בשנה - לא מצליחות עדיין להגיע ל"ייצור" משמעותי ורווחי.
אירופה: ביות הטונה האטלנטית
אירופה ריכזה מאמצים במין האטלנטי (ABFT) של הטונה כחולת-הסנפיר - המין ששוכן לחופיה, והוא בעל הערך המסחרי הגבוה ביותר. בעשור וחצי האחרונים הושקע הון רב במטרה לתרגם את ההישג היפני להצלחה מסחרית בים התיכון. בין היתר, חברות מספרד, מלטה, איטליה, יוון וקרואטיה ניסו לייסד קווי "ייצור טונה" מסחריים.
פריצת הדרך המשמעותית ביותר נרשמה במכון הספרדי לאוקיינוגרפיה (IEO) בעיר מסרון. ביולי 2016, הודיע המכון כי הצליח להשיג דור שני בשבי - כלומר, ביצים שהופרו מטונה שנולדה בעצמה בשבי. ציון דרך משמעותי אף יותר התרחש ביולי 2023, שוב באותו מכון בספרד: לראשונה בעולם הצליחו לבצע הפריה והטלה של טונה אטלנטית בתוך מתקן יבשתי מבוקר (RAS), ולא בכלובי ים פתוחים. זה שחרר את המחקר מהתלות בים הפתוח (ומעירוב ביצי טונה עם ביצי מינים אחרים) ואיפשר לחברות להקים כלובים מסחריים בוולנסיה ומלטה, בשאיפה להתחיל לשווק דגיגים לפיטום כבר בשנים הקרובות. בינתיים הענף עדיין חווה הפסדי עתק עקב תמותה בהיקפים עצומים במתקני כליאה ובעיקר בהובלה של דגיגים.
ישראל: השקעה ממשלתית ואלטרנטיבות טכנולוגיות
בישראל, המחקר בנושא מתבצע בעיקר במרכז הלאומי לחקלאות ימית (מלח"י) באילת, מוסד ממשלתי. ממשלת ישראל קבעה את תחום הפוד-טק והחקלאות הימית כ"מנוע צמיחה אסטרטגי", ואישרה השקעה כוללת של חצי מיליארד ש"ח בפיתוח הענף באילת. 90 מיליון ש"ח מתוכם הוקצו ספציפית לפרויקט ביות הטונה - כחולת-סנפיר וצהובת-סנפיר.
הפרויקט הישראלי זכה לתשומת לב תקשורתית גם בשל מעורבותו של היזם אמציה בן-ארצי, גיסו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מנגד, עלו התנגדויות מקצועיות, למשל מצד הכלכלן פרופ' אבי שמחון, שהזהיר מהסיכונים הכלכליים ומיחס המרת המזון הקיצוני של חקלאות הטונה. למרות ההתנגדויות, מלח"י פועלת כיום במימון ציבורי כדי לייצר תשתית טכנולוגית לייצוא מסחרי רחב היקף של דגיגי טונה לחוות פיטום.
אבל יש גם נקודות אור. תעשיית הפוד-טק הישראלית מפתחת נתיבים עוקפים לבעיית הטונה. במישור המסורתי יותר, חברות מפתחות תחליפי טונה מהצומח - כמו חברת Vgarden שפיתחה תחליף טונה על בסיס חלבון אפונה ושמן אצות. חברות סטארט-אפ כמו Wanda Fish ו-Sea2Cell חוקרות ייצור בשר טונה מתורבת, במטרה לשחזר את הטעם והמרקם המדויקים - אבל בלי כליאה והרג בעלי חיים או שיירי מתכות כבדות.
איך זה מרגיש להיות דג טונה חקלאי?
נראה כמעט מגוחך לדבר על "רווחת בעלי חיים" בהקשר של דגי טונה בחקלאות - הקונפליקט בין מאפייני המין לדרישות השבי הוא עמוק ובסיסי מדי. אין כיום סטנדרטים להערכת רווחת טונה בשבי, והתנהגויות חריגות ואחוזי תמותה הם עדיין מדדים עיקריים למצוקה. אין תירוץ להתעלם מסבלם המתמשך של דגי הטונה: מדענים כיום מסכימים שדגים מרגישים כאב, ומסוגלים לחוות סבל מתמשך ואפילו לשקוע בדיכאון.
הגורם העיקרי למצוקת דגי הטונה בתעשייה החקלאית הוא הקונפליקט בין הצורך לשחות למרחקים עצומים (יותר מאשר לירח ובחזרה, זוכרים?) לבין החיים בכלוב צפוף: כאמור, גוף דגי הטונה מחייב שחייה רציפה ובלתי פוסקת רק כדי לא לשקוע ולהמשיך לנשום. מגבלת המרחב של מיכל או כלוב עומדת בסתירה מוחלטת לדחף ולצורך הפיזיולוגי הבוער בגופו של הדג שאמור לגמוא מאה ק"מ ביממה. חוסר היכולת לפרוץ למהירויות שחייה רגילות מייצר תסכול גובר - ושחייה מהירה מובילה להתנגשויות קטלניות.
דגי טונה גם סובלים מ"רגישות מופרזת" לגורמים חיצוניים - שהם לרוב תופעות יבשתיות שזרות להם ולעולמם. הם מגיבים ב"עקה קיצונית" לרעשים, רעידות כתוצאה מתנודות משאיות על כבישים סמוכים, ושינויים של אור מלאכותי. כל אלה (ועוד) - דברים שלא קיימים באוקיינוס.
בפועל, אפשר ללמוד לא מעט על הסבל שעובר על דגי טונה גם מסקירת הקשיים והאתגרים איתם מתמודדת התעשייה שמנסה להפוך את רבייתם, כליאתם ופיטומם בשבי לרווחיים יותר.
אתגרי חקלאות הטונה
המעבר מהוכחת-היתכנות מדעית למודל מסחרי רווחי דורש התגברות על סדרה של אתגרים טכנולוגיים וביולוגיים מורכבים, שרובם נובעים מחוסר התאמתה הקיצוני של הטונה לחיי שבי. הנה חמשת האתגרים המרכזיים איתם התמודדה ומתמודדת התעשייה:
1. אילוץ רבייה בשבי
בעונת הרבייה בטבע, הטונות מנווטות אלפי קילומטרים אל אזורי הרבייה שלהן, שם הן מתכנסות ללהקות ענק. הפ מפגינים דפוסי חיזור שמטרתם המרכזית היא כנראה - סנכרון. בים הפתוח, אם הנקבה והזכר לא ישחררו את זרעים וביציות באותה שנייה, הזרמים יפזרו אותם וההפריה תיכשל. התנהגות החיזור כוללת שחייה של זכרים במקביל לנקבות, מרדפים ואף נגיעות קלות: הזכרים "נוגחים" קלות או מתחככים בצידי גופה של הנקבה, מה שמשמש לה הזמנה לשחרר ביציות באופן מתואם. בזמן החיזור, חום הגוף של דגי הטונה עולה במיוחד. ברגע השיא, הנקבה משחררת ענן ענק של ביציות והזכרים שסביבה משחררים מיד ענני זרע.
אבל בשבי (בכלובים או מיכלים, אפילו גדולים יחסית) דגי טונה בוגרים חווים "עקה כרונית" שיחד עם מחסור בגירויים סביבתיים (בהעדר נדידה בים ובהיעדר הגעה לאזורי הרבייה המיוחדים) גורם לאי-הבשלת תאי הרביה בגופם.
הרבייה בתעשיית הדגים שונה, בכל מיני הדגים, מרבייתם בטבע; היא מבוססת תמיד על כפיית ביוץ והטלה, במנותק מעונת ההטלה הטבעית ומהקשרים טבעיים של רבייה כמו חיזור, בחירת בני זוג - ובמקרה של דגי טונה גם נדודים לאזור ספציפי. הרבייה בתעשייה מבוססת על אילוץ הטלה וסחיטה זרע: הזרקת הורמונים שגורמים לגוף הדגים לייצר תאי מין - וסחיטה של הזרע והביצים מגופם.
סטטוס: האתגר פוצח ברובו. הפתרון התבסס במידה רבה על מחקרים מרחבי העולם שהובילו לפיתוח נגזרות סינתטיות של ההורמון GnRHa. מדובר למעשה בשתלים (שמוחדרים לפעמים באמצעות ירי צלצל מרחוק) שמשחררים באופן מתמשך הורמונים לגוף הדגים כדי לגרום ביוץ והטלה מלאכותית. בנוסף, המעבר להטלה במיכלים יבשתיים אפשר שליטה מלאה על התאורה והטמפרטורה.
חשוב לציין שכמו בכל יתר הפתרונות האחרים - הבעיה עצמה, המצוקה, לא נפתרת כלל; אלא שמצאו דרך לעקוף אותה ולקיים תעשייה מסחרית חרף קיומה, שצפוי להתרחב דרמטית בהיקפו.
2. תמותות המוניות ותסמונת השקיעה
זה כנראה "צוואר הבקבוק" העיקרי של התעשייה כיום. פגיות (לרווה, שלב ה"עובר" של חיי הדג) טונה סובלים מתמותה כמעט גורפת: 99% מתים כבר בשבוע הראשון. בין הגורמים:
- תסמונת השקיעה: עד היום העשירי לפגיות יש שק חלמון כבד ושלפוחית שחייה שעוד לא התנפחה, מה שהופך אותן לכבדות יותר ממים. בטבע, הזרמים עוזרים להן "לרחף"; בשבי הן שוקעות לקרקעית המיכל ומתות.
- היעדר ניפוח שלפוחית שחייה: פגיות עוד לא פיתחו מנגנון ציפה ולא מצליחות תמיד לעלות מעל פני המים כדי לשאוב אוויר ולנפח את שלפוחית השחייה שלהן, מה שמחריף את בעיית השקיעה.
- קניבליזם: קצבי גדילה לא אחידים במיכל מובילים לכך שדגיגים גדולים מתחילים לטרוף קטנים.
- תמותת שינוע: העברת הדגיגים ממיכלי הבקיעה לכלובים בים גורמת עדיין תמותה גבוהה מאוד.
סטטוס: בשלבי פיצוח. כדי לצמצם את תסמונת השקיעה, חוקרים פיתחו שיטות כמו תאורת לילה מעל המים שגורמת לפגיות להמשיך לשחות ומיכלים שמייצרים זרמי מים עולים. לצמצום קניבליזם, מדגרות/משקים מנסים למיין את הדגיגים לפי גודלם בתדירות גבוהה, משימה שדורשת עבודה רבה ונוטה גם להרוג המוני דגיגים (שחסרים עדיין עור מגן ומתנגשים בעוצמה זה בזה בניסיון לברוח מהממיינים). יש גם ניסיונות לפתח מיכלים עם דפנות רכות ומערכות הובלה עגולות כדי לצמצם פציעות של דגיגים בהעברות בין מיכלים וכלובים.
3. התנגשויות קטלניות
דגי טונה חייבים לשחות במהירויות גבוהות כדי לנשום ולצוף. תגובות בהלה בגלל שינויי תאורה פתאומיים או צללים מובילות להאצה מהירה ולפגיעה קטלנית בקירות המיכל או בסורגי הכלוב. במחקר אחד, 91% ממקרי המוות של דגי טונה בוגרים נגרמו כתוצאה משברים בגולגולת ובעמוד השדרה ומפציעות בגלל התנגשויות. חלק מהבעיה נובע מכך שלדגיגי טונה יש ראיית לילה גרועה מאוד. רגישותם לאור נמוכה פי 40 מזו של מיני דגים ימיים אחרים, מה שעוזר להסביר למה הם לפעמים "דוהרים אל מותם" כשהם כלואים בחושך.
סטטוס: פוצח הנדסית, אבל בעלויות גבוהות. הפתרונות כוללים תכנון כלובים/מיכלים עגולים ובגודל שנחשב "גדול" (50 מטר קוטר למשל), סימון פנימי בולט של ה"קירות", והארה רציפה גם בשעות הלילה.
4. הענף הבזבזני ביותר בעולם
תעשיות החי היבשתיות המסורתיות הן תמיד של חיות צמחוניות. ההיגיון הכלכלי-סביבתי של זה ברור. אפילו כשהחיות צמחוניות - משקי חי כרוכים בבזבוז מזון רב לעומת אכילת מזון צמחי ישירות; גידל טורפים היה הופך את הבזבוז לבזבוז-בריבוע.
למרות שעל היבשה אף אחד לא חושב לפטם חתולים (למשל) - חקלאות ימית נוטה להיות בשנים האחרונות יותר ויותר חקלאות טורפת, כלומר מבוססת על פיטום בזבזני של טורפים בבשר. ככה דגי סרדין ואנשובי נידוגים בים ומשמשים כ"מספוא" לפיטום בזבזני של דגי סלמון למשל, במקום להיאכל ישירות.
ועדיין, גם בקנה-המידה של חקלאות ימית רגילה - חקלאות טונה מציגה את יחס המרת המזון (FIFO - Fish In Fish Out) הגרוע ביותר בחקלאות מים (ובחקלאות בכלל), שעומד על בין 15 ל-28 ק"ג של דגי בר שנדרשים כדי לייצר ק"ג אחד של טונה. זה קשור כמו שהסברנו בהתחלה, לצורך לתחזק חום פנימי למשל. זאת בנוסף למשך פיטום ארוך במיוחד, של 3-5 שנים שנדרש משלב הדגיג ועד שהוא מגיע ל"משקל שיווק". ההישענות על דיג סרדינים, אנשובי ומקרל מהים לפיטום דגי הטונה, כרוכה בעלויות אדירות שמהוות עד 65% מהוצאות התפעול, חושפת את המשקים לסיכוני קריסת שרשראות אספקה (למשל בעקבות אירועי אל-ניניו שמשנים דרמטית את דפוסי הדיג), וגורמת להעברת מחלות בין הים והתעשייה.
סטטוס: טרם פוצח. יצרניות מספוא מפתחות כופתיות מזון מותאמות ביולוגית למשל לחיקוי מרקם רך של דג טרי כדי לעודד דגי טונה לנגוס במזון המלאכותי. המזון אמור גם לעזור לצבוע את בשר הטונה בחקלאית בגוון האדמדם המבוקש ולתרום הרבה שומן, מה שמקשה על התעשייה לעמוד ביעדי האיחוד האירופי להפחתת השימוש בקמח דגים (לכמות של עד 30% מכל תערובת פיטום) עד 2027.
5. ההרג: תסמונת "הבשר השרוף"
אחרי התמותה, הבעיה המסחרית הגדולה ביותר שפוגעת בתעשיית הטונה המפוטמת חקלאית היא תסמונת ה"יאקה ניקו" או ה"בשר שרוף". בשר טונה שמיועד לסשימי צריך להיות אדום ומוצק, אבל פעמים רבות מתקבל מפיטום חקלאי בשר טונה חיוור, מימי, במרקם רך ובעל טעם חמצמץ.
למה זה קורה? במשך שנים חשבו שמקור הבעיה הוא בעיות בקירור, אבל מחקרים גילו שגורם מוביל לתופעה הוא המצוקה וה"השתוללות" של הדגים לפני ההרג. דגים סובלים, כזכור, מצורות ההרג הממושכות והאכזריות ביותר. דג הטונה, ספציפית, מגיב ללחץ על ידי תנועות שרירים מהירות וחזקות שגורמות להפרשת חומצת חלב, שינוי רמת החומציות ועליית חום הגוף. כתוצאה מכל אלה חלבונים בשרירים נהרסים מבנית ובשר הדגים מאבד את רוב ערכו המסחרי.
סטטוס: טרם פוצח. ניסיונות לפתור את הבעיה כוללים שימוש בשיטות להרג מהיר כמו ירי מוט מתכת למוח, ירי בנשק חם, ואפילו שימושים נסיוניים בזרם חשמלי להימום (ואחריו חיתוך הזימים לדימום למוות). מניעת יאקה-ניקו היא אינטרס כלכלי שעשוי - אולי - לגרום לתעשייה לנסות להפחית מעט את הסבל שנגרם לדגי הטונה במהלך הריגתם.
בשורה התחתונה
מאמצים והון רבים מושקעים בניסיון ליצור תעשיית חקלאות ימית "במעגל סגור" של דגי טונה. התקוות בתעשייה הן שפיטום דגי טונה על בסיס מערכות יבשתיות סגורות לריבוי דגיגים יוכל להפוך למסחרי כבר בשנים הקרובות. דגי הטונה מסתמנים כמועמדים לצירוף למועדון המצומצם אך חסר היוקרה של המינים המבויתים, מהם אנחנו מייצרים כמויות בלתי נתפסות של בעלי חיים - רק כדי לכפות עליהם חיים של סבל, מצוקות וחסכים.
אי אפשר לנתק את התחזיות המסחריות מהאתגרים הביולוגיים ומקידום ההתעללות הכרוכים בהן. טונה נותרה בעל חיים "פראי" שבנוי לחצות אוקיינוסים (שוב ושוב ושוב במהלך חייו); התגובות שלה לשבי, החל מהתנגשויות קטלניות בקירות, דרך סכנות התחממות-יתר, ועד לתסמונת היאקה-ניקו שפוגעת באיכות הבשר - הן תזכורת ברורה לכך שהנסיונות לביית אותה כרוכים באלימות מובנית כלפי הדגים.
חשוב לעצור את השמדת אוכלוסיות הבר של דגי הטונה. אבל הפיתרון הוא לא כליאה ופיטום המוניים של דגי טונה במשך 3-5 שנים בכלובים צרים ומאמללים, גם אם יצליחו לצמצם את התמותה שמשתוללת בהם כיום. פתרונות מתקדמים לייצור בשר דגים בלי התעללות של שנים, הרג ומחיר סביבתי כבד - מפותחים בימים אלה במעבדות הפוד-טק בישראל ובעולם. עד שהממשלות יבינו שזה הכיוון הנכון להשקיע בו - ולא האצת השמדת החיים בים והרחבת ההתעללות - האחריות נמצאת בידיים של כל אחת ואחד מאיתנו. יש אינספור מאכלים טעימים ובריאים שלא כרוכים בפגיעה קשה בבעלי-חיים, כולל "בסגנון דגים", וכיום קל מאי פעם להעדיף אותם על פני מוצרי סבל ומוות. בוודאי שאין הצדקה להכניס יצורי בר נוספים למעגל הסבל החקלאי.