איך "מייצרים" כבד אווז?
והאם אפשר לייצר כבד אווז בלי לגרום מחלה קשה לאווזים?
אז איך בדיוק "מכינים" כבד אווז? כדאי להכיר את ה"מתכון", כי הוא למעשה מתכון ליצירת מחלה בבעל חיים בריא.
איך מייצרים כבד אווז בפועל?
בצרפתית קוראים לזה "גָבָאז'". בעברית קוראים לזה פיטום. בפועל, מדובר בהאכלה בכפייה.
השלב הראשון: הכלוב
ברוב המשקים העופות (אווזים, ברווזים או מולרדים - אבל בואו נקרא להם מעכשיו 'אווזים' לשם הנוחות) מועברים לקראת הפיטום לכלובים יחיד צרים או לכלובים קבוצתיים מוגבהים, שבהם כמעט ואין להם מקום לזוז. זה לא מקרי: חיה שלא יכולה להתרחק, קל ומהיר יותר לתפוס פעמיים או חמש ביום. היא גם שורפת פחות קלוריות.
השלב השני: הצינור
העובד תופס כל אווז בצווארו, פותח את מקורו ודוחף לגרונו בכוח צינור מתכת ארוך, באורך עשרות סנטימטרים, עמוק לתוך הוושט. בתחקירים מתועדים אווזים נמלטים בצווחות לפינות הכלובים בזמן שהמפטם עם מכונת הפיטום מתקרבים אליהם והם ממתינים באימה לתורם.
השלב השלישי: הדחיסה
דרך הצינור מוזרמת לקיבה עיסה של תירס מבושל ושומן. פעם נהגו לעשות את זה בעזרת משפך ובורג ידני. היום, ברוב משקי הפיטום משתמשים במשאבה פנאומטית (בלחץ אוויר) או הידראולית (בלחץ מים) שמזרימה את המזון בכוח לקיבת האווז. משאבה כזו יכולה לדחוס כחצי קילו מזון לגרונו של ברווז (ששוקל רק כ-4 ק"ג) תוך 2-3 שניות. "בזכות" המכונה, עובד אחד יכול "לטפל" במשק שלם של עופות, כלוב אחרי כלוב, ואפילו לבצע מספר מחזורי פיטום ביממה.
השלב הרביעי: לחזור על זה
שוב ושוב ושוב. ברווזים מפוטמים ככה פעמיים ביממה. אווזים - 3-5 פעמים ביממה. בכל יום הכמות גדלה.
בסוף התהליך קשה לאווזים ללכת ולנשום. הם מתנשמים ומתנשפים בכבדות, בטנם נפוחה, והם מתקשים אפילו לעמוד. ובכל זאת, הם ממשיכים לנסות ולהתרחק מהאדם שמפטם אותם. שיעור התמותה במשקי פיטום ברווזים נמצא גבוה עד פי 20 מאשר במשקי ברווזים רגילים.
ה"מוצר" הסופי: כבד חולה
כבד אווז הוא לא "כבד של אווז". הוא כבד של אווז חולה. השם הצרפתי, foie gras, פירושו פשוט "כבד שמן", והוא מתאר את המחלה שהפיטום נועד לגרום לה: ניוון שומני של הכבד (סטאטוזיס כבדית, Hepatic Steatosis).
המספרים מדברים בעד עצמם. כבד של ברווז בריא שוקל כ-50 גרם, וכבד של אווז בריא כ-100 גרם. כדי שמותר יהיה למכור אותו כ"כבד אווז" באיחוד האירופי, כבד ברווז צריך לשקול לפחות 300 גרם, וכבד אווז לפחות 400 גרם. כלומר, כבר הרף המינימלי שקובע החוק הוא כבד מוגדל פי 3-6. בפועל, בסוף הפיטום הכבד מגיע לרוב לגודל של עד פי 10 מגודלו הטבעי, ולפעמים שוקל יותר מקילו.
בכבד כזה תאי הכבד מתמלאים בשומן, וכשהשומן עולה על 50% - הכבד כבר לא מצליח לבצע את התפקידים החשובים שלו באופן תקין, ומכאן זה רק יילך ויידרדר. משלב מסוים הנזק כבר יהיה בלתי הפיך בגלל ניוון ומוות של רקמות רבות מדי בכבד. במילים אחרות, אם לא היו שוחטים את האווזים, רובם היו כנראה מתים מהמחלה שגרם הפיטום. כל האווזים בתעשייה למעשה נמצאים בשלבים של גסיסה.
זה בדיוק מה שהופך את כבד האווז למקרה קיצוני מובהק כל כך: בניגוד למחלות של בעלי חיים בתעשיות אחרות - מחלת הכבד היא לא תופעת לוואי של תנאי הייצור הקשים ושל האינטרס המסחרי לחסוך בעלויות - היא המטרה.
אז אפשר לייצר 'כבד אווז' בלי לגרום מחלה?
התשובה הקצרה: לא. "כבד אווז", במשמעותו המקובלת - הוא המחלה. כבד שלא חלה בניוון שומני הוא פשוט כבד רגיל, ובמדינות רבות אפילו לא חוקי למכור אותו בתור "כבד אווז" (למרות שלשונית זה כמובן בדיוק מה שהוא).
בצרפת במיוחד - יצרנית כבד האווז הגדולה בעולם, והמדינה שמנעה את איסור הפיטום הכפוי באירופה - החוק אפילו מגדיר "כבד אווז" בתור כבד של עוף שפוטם בכפייה. כלומר, לפי ההגדרה הרשמית, לא רק משקל טבעי של כבד אווז אמור למנוע ממנו להימכר כ"כבד אווז"; גם עצם העובדה שהאווז שמגופו נלקח לא עבר את תהליך הפיטום המענה - שולל ממנו את הזכות להיקרא כך.
מסעדנים שמוכרים כבד אווז מפיצים לא פעם סיפורים על כך שהם קונים "כבד אווז הומני" או "אתי", לרוב בלי שיש מאחורי הסיפורים דבר. ישנם גם נסיונות - נדירים ויקרים - להמציא (כביכול) תעשיית פיטום אכזרית פחות. למשל, יש משקים מעטים שמתפארים בכך שהם מנצלים את הנטייה הטבעית של אווזים לאכול יותר לפני הנדידה. למעשה, גם תעשיית הפיטום בכפייה מנצלת את האפקט מזה שנים רבות, ועוד בטרם הפיטום הכפוי נעשות על האווזים מניפולציות כדי לגרום להם לאכול יותר (כולל הרעבות שגורמות לאווזים להתנפל אחר כך על מזון כ"פיצוי" - מה שמכונה לא פעם בתעשייה בשם המחריד "אפקט אושוויץ"). ההשמנה והגדלת הכבד שניתן להשיג בשיטות האלה (שגם הן כמובן לא נטולות סבל) היא מוגבלת. ובכל מקרה המטרה נשארת אותה מטרה: כבד מוגדל ושומני, כלומר כבד חולה. בנוסף, היקף המכירות ממשקים כאלה הוא כמעט זניח, והכבדים יקרים בהרבה.
למה הודו וברזיל סגרו גם את הגבול?
רוב המדינות שאסרו את "ייצור" כבד האווז עצרו בגבול שלהן: כאן אצלנו אסור לפטם - אבל מותר לייבא ולמכור חיות שפוטמו במקום אחר. התוצאה היא שהסבל לא נעלם - אלא רק "עבר דירה" למשקים בצרפת, בהונגריה או בבולגריה. רחוק מהעין רחוק מהלב? מה שלא רואים לא כואב? שתי מדינות ענק החליטו שזה כבר לא מספיק.
הודו (2014). ביולי 2014 שינה משרד המסחר ההודי את מדיניות היבוא של כבד אווז מ"חופשי" ל"אסור", בעקבות קמפיין של ארגוני זכויות בעלי חיים. הודו - המדינה המאוכלסת ביותר בעולם - הפכה בכך למדינה הראשונה בעולם שאסרה יבוא של כבד אווז. המסר היה ברור: אם מוצר אכזרי מדי בשביל לייצר אותו אצלנו, הוא אכזרי מדי גם בשביל שנתיר לייבא ולמכור אותו אצלנו.
ברזיל (2026). ממש לאחרונה, ביולי 2026, חתם נשיא ברזיל על חוק שאוסר על ייצור ומכירה של כל מזון שהופק באמצעות האכלה בכפייה של בעלי חיים. החוק לא אוסר במפורש "יבוא", אבל בגלל שהוא אוסר על המכירה, הוא למעשה סוגר את השוק גם לכבד אווז מיובא. וזו בדיוק המטרה: ה"ייצור" המקומי בברזיל של כבד אווז הוא זניח, וכמעט כל כבד האווז שנמכר בה הגיע מצרפת.
החוק עבר בקונגרס פה אחד. למרות לחץ דיפלומטי צרפתי שהופעל על לולה להטיל וטו על החוק - הוא נמנע מלעשות זאת, והחוק ייכנס לתוקף בקרוב מאוד, בינואר 2027. הניסוח שבחרה ברזיל חכם במיוחד: הוא קובע סטנדרט אחיד לכל מה שנמכר בשוק, בלי קשר לארץ המוצא, ולכן יהיה לצרפת קשה במיוחד טעון שהוא מפלה סוחרים זרים ומפר הסכמי סחר חופשי.
למרות הניסוחים השונים, ההיגיון בהודו ובברזיל הוא למעשה זהה: מדינה שמכירה בכך שפיטום הוא התעללות פלילית חמורה, לא יכולה להמשיך לאפשר לממן את ההתעללות הזאת, ולאפשר סחר בתוצריה החולניים, רק בגלל שהיא מתרחשת במקום אחר, רחוק.
ומה עם ישראל?
ישראל הייתה לפני 30 שנים אחת מיצרניות כבד האווז הגדולות בעולם, בעיקר מאווזים ובעיקר ליצוא לאירופה. באוגוסט 2003 קבע בג"ץ שפיטום אווזים מהווה התעללות שמפרה את חוק צער בעלי חיים, וביטל את התקנות שהתירו אותו. בשנת 2005 החליטה ממשלת ישראל לאסור על הפיטום (בניגוד להצעת שר החקלאות דאז ישראל כץ להחריג את האווזים מחוק צער בעלי חיים) והאיסור נכנס לתוקף ב-15 באפריל 2006. נדרשו לאנימלס (שאז עדיין נקראה אנונימוס) עוד מעל שנה של מאבקים משפטיים כדי לגרום גם למפטמי האווזים המעטים שהמשיכו לפטם בניגוד לחוק לחדול מכך.
אבל כמו ברוב המדינות שאסרו את ה"ייצור" של כבד אווז, גם בישראל עדיין מותר לייבא את תוצרי ההתעללות האסורה - כבדי אווז וברווז - ולמכור אותם. הודו וברזיל כבר הראו שאפשר אחרת. הגיע הזמן שגם ישראל תשלים את המהלך, ותאסור גם את הסחר בתוצרי ההתעללות שאסרה לפני שני עשורים.