האם רוב הציבור תומך במשקים תעשייתיים?
חגי כהן / עורך הבלוגבסקרים כמעט כולם נגד כליאת חיות בכלובים לכל חייהן. אבל בסופרמרקט? כמעט כולם מממנים אותם. אז מי משקר - הפה או הארנק? ואולי שניהם אומרים אמת, רק על שאלות שונות? מסע בין סקרים, קלפיות ומדפי סופר - בעקבות אחד הפערים הכי עמוקים בין מה שאנחנו חושבים ומאמינים בו לבין מה שאנחנו עושים בפועל.
שתי תשובות לאותה שאלה
בבוקר מתקשרים אליכם ממכון סקרים ושואלים: "זה בסדר לגדל תרנגולת כל חייה בכלוב בגודל של דף A4?" ואתם עונים בלי לחשוב פעמיים: "ממש לא". כעבור כמה שעות אתם עומדים מול מדף הביצים בסופר, ולוקחים את התבנית הכי זולה בלי לחשוב פעמיים.
זה לא תרחיש דמיוני. בסקר בריטי, 94% אמרו שכלובי סוללה לא מקובלים עליהם, ו-96% אמרו את אותו הדבר על כלובי היריון והנקה שבהם חזירה לא יכולה אפילו להסתובב. ובכל זאת כ-90% מהבריטים אוכלים בשר או דגים, ומספר החיות שנשחטות בבריטניה דווקא עלה בכ-20% בעשור האחרון. כ-85% מחיות המשק בבריטניה גדלות במשקים תעשייתיים, ובארצות הברית - 99%.
גם בישראל התמונה זהה: הציבור מתנגד לשיטות חקלאיות אכזריות באופן עקבי בסקרים - בזמן שצריכת הבשר לנפש רק מטפסת - ונמצאת כבר בראש טבלת שיאניות צריכת הבשר העולמית.
אז מה האמת? האם רוב הציבור מתנגד למשקים התעשייתיים, או תומך בהם?
התשובה הצינית מתבקשת: מילים לא עולות כסף. מה שאנשים עושים עם הכסף שלהם הוא מה שהם באמת רוצים. כלכלנים אפילו קוראים לזה בשם: "העדפות נחשפות". לפי ההיגיון הזה, הסקרים הם בסך הכול דרך להרגיש טוב עם עצמנו, והתמיכה האמיתית במשקים התעשייתיים היא בפועל כמעט מוחלטת - היא נמדדת בכל קופה, כל יום.
זה טיעון חזק, ולא צריך לזלזל בו. אבל הוא מניח כמה הנחות סמויות: שיש בתוכנו "אני אמיתי" אחד ויחיד, ושהארנק הוא זה שמכיר אותו הכי טוב. מה אם זה לא נכון? ומה אם הארנק פשוט מודד משהו אחר ממה שאנחנו חושבים? כדי לבדוק את זה, כדאי להסתכל על מקום אחר, שלישי, שבו אנשים נדרשים לפעמים לענות על אותן שאלות בדיוק.
המקום השלישי: הקלפי
בחלק ממדינות ארצות הברית אזרחים יכולים להצביע ישירות על חוקים מסוימים. וכשהשאלה על חיות במשקים הגיעה לקלפי, התוצאה הייתה חד-משמעית. ב-2008 קליפורניה העבירה (ברוב של כמעט שני שלישים) חוק נגד כליאה צפופה של חיות במשקים. ב-2016 כמעט 78% מהמצביעים במסצ'וסטס אישרו חוק שאוסר למכור מוצרים מחיות שגודלו בכלובים צפופים. ב-2018 קליפורניה הוסיפה חוק מחמיר עוד יותר, שעבר ברוב של 62.7%.
באותן מדינות, באותן שנים, רוב הקונים המשיכו לקנות ביצים מתרנגולות בכלובים. כלומר, אותו אדם נכנס לקלפי ואסר את מה שהוא עצמו שם בעגלה לפני שעתיים!
אבל יש גם סיפור הפוך. ב-2022 השווייצרים הצביעו על הצעה הרבה יותר שאפתנית: לחייב את כל משקי החיות במדינה (שווייץ הייתה כבר אחת המתקדמת בעולם בתחום) לעמוד בתקן של חקלאות אורגנית עד 2028, ולהחיל את אותם כללים גם על בשר וביצים מיובאים. הממשלה המליצה להצביע נגד, והזהירה שהמחירים יעלו ושההצעה תפר הסכמי סחר. 63% הצביעו נגד, ההצעה נדחתה ב-25 מתוך 26 הקנטונים, והתמיכה הייתה נמוכה ממה שחזו הסקרים. רק בבאזל העירונית היא זכתה לרוב, של 55%.
הקלפי, מתברר, נמצאת באמצע: קמצנית יותר מהסקר, אבל נדיבה יותר מהסופרמרקט. היא תומכת בביטול הדברים הגרועים ביותר, אבל לא בהפיכת השיטה כולה.
וזה לא מקרי. הקלפי דומה לסקר, כי בשניהם אני מחליט בשביל כולם ולא רק בשביל עצמי. והיא דומה לארנק, כי בשניהם להחלטה יש מחיר אמיתי. אם נבין למה אותו אדם מתנהג אחרת בכל אחד משלושת המקומות האלה, נבין גם את הפער.
הסבר ראשון: אני צרכן, ואני גם אזרח
הפילוסוף האמריקאי מארק סגוף ניסח את זה כבר בשנות השמונים. כצרכנים, הוא כתב, אנחנו פועלים כדי להשיג מה שאנחנו רוצים לעצמנו. כאזרחים, אנחנו פועלים כדי להשיג את מה שנראה לנו נכון לכלל. ואז הוא שאל אם שני הדברים מתיישבים, וענה בכנות: לא. הוא אפילו סיפר על עצמו שעל המכונית שלו מודבקת מדבקה בעד הגנה על הסביבה, למרות שהמכונית עצמה מטפטפת שמן בכל מקום שבו הוא חונה.
לפי סגוף, זו לא בהכרח צביעות. אלה שני תפקידים שונים שכל אחד מאיתנו ממלא, ובכל אחד מהם שואלים אותנו שאלה אחרת.
חוקרים מאוניברסיטת אוקלהומה הצליחו לשחזר את הפיצול הזה במעבדה. הם ביקשו מהמשתתפים קודם לבחור חטיף לקנות בכסף אמיתי, וחלק מהחטיפים הכילו ביצים מתרנגולות בכלובים. מיד אחר כך המשתתפים הצביעו אם לאסור חטיפים כאלה. כ-80% מאלה שבחרו בחטיף עם ביצי הכלוב הצביעו בעד לאסור אותו. באותו חדר, בהפרש של כמה דקות.
איך זה הגיוני? כשאנחנו עומדים לבד מול המדף, אנחנו מרגישים שהבחירה שלנו לא משנה כלום. אני הצרכן שלא רוצה שיג(נ)בו ממנו כסף מיותר. בקלפי אני מחליט יחד עם כולם: אם כולם ישלמו קצת יותר, זה הוגן, ואף אחד לא יוצא פראייר. אפשר לחשוב שהכלוב מקומם וגם לא לרצות לשלם יותר במכולת.
הסבר שני: לא לדעת, בכוונה
כשהכלכלן ג'ייסון לאסק שאל את הציבור עצמו מה גורם לפער הזה, רוב המשיבים הניחו שקונים פשוט לא יודעים, או לא חושבים, שהביצים שהם קונים מגיעות מתרנגולות בכלובים. הם צודקים חלקית: לפי סקר אמריקאי, רוב הצרכנים באמת מאמינים שהבשר שהם קונים מגיע מחיות שגדלו בתנאים טובים. אבל איך אפשר להאמין בזה כשהמציאות נמצאת במרחק חיפוש בגוגל? טוב, האמת העצובה היא שהרבה פעמים אנחנו לא יודעים, כי אנחנו לא רוצים לדעת.
בניסוי שנערך בגרמניה הציעו למשתתפים מידע על חקלאות תעשייתית, בחינם. כ-30% העדיפו לוותר עליו. מי שכן קיבלו את המידע בחרו בשובר לארוחה צמחונית בסיכוי גבוה יותר בכ-11 נקודות אחוז, וההשפעה הורגשה גם במה שקנו אחר כך בקפיטריות של האוניברסיטה. במילים אחרות, המידע משפיע, ובדיוק בגלל זה חלק מאיתנו מתחמקים ממנו.
בסקר באוקלהומה כשליש מהמשיבים אמרו שהם מעדיפים לא להתעסק בשאלה איך גדלים החזירים. ויש כאן פרט משעשע: אנשים לא הודו שהם עצמם מתחמקים כדי לא להרגיש אשמים - אבל מיהרו לייחס את הסיבה הזו לאחרים. מחקר מבריטניה וארצות הברית מצא שככל שאדם מחויב יותר לאכילת בשר, ככה הוא מגלה פחות עניין בכתבות על האינטליגנציה של "חיות משק", וסוגר מהר יותר כתבות עם מידע על הרגשות שלהן.
הבריחה הזו ממידע נובעת מתופעה שפסיכולוגים מכנים 'פרדוקס הבשר' - סוג של דיסוננס קוגניטיבי. רובנו גם אוהבים חיות וגם אוכלים אותן, וזה יוצר מתח לא נעים. אחת הדרכים לפתור אותו היא להקטין בראש את החיה: ככל שאנשים חושבים שלחיה יש יותר רגשות ומחשבות, ככה קשה להם יותר לאכול אותה. וזה עובד גם בכיוון ההפוך. כשמציגים לאנשים חיה ומדברים עליה כעל מזון - הם מייחסים לה פחות יכולת לסבול. הממצא הזה אפילו שוחזר בהצלחה במחקר רחב מ-2024.
כאן מתברר עוד הבדל בין הסקר לבין הסופרמרקט. סקר מכריח אותך להסתכל ולחשוב: הוא מתאר לך את הכלוב ושואל מה דעתך. הסופר מאפשר לך להסתכל הצידה ולא לחשוב על הנושא. על האריזה כתוב "חזה עוף" או "שניצל כוכבים", לא "תרנגול ממשק תעשייתי", ובטח שאין עליה תמונה של איך שהוא חי בלול.
הסבר שלישי: אולי לא אכפת לנו כמו שאנחנו אומרים
בשלב הזה הוגן לתת לציניקן את רשות הדיבור, כי יש לו גם נתונים.
ב-2017 פורסם סקר אמריקאי שבו לא פחות מ-47% אמרו שהם תומכים באיסור על בתי מטבחיים. זה בארץ שבה יותר מ-90% אוכלים בשר. חוקרים מאוניברסיטת אוקלהומה, שקיבלו תוצאה דומה, בדקו מה קרה. הם גילו ש-27.1% מהמשיבים לא הבינו מה זה בית מטבחיים. כשהוציאו אותם מהחשבון, התמיכה ירדה ל-34% (עדיין המון). בסקר אחר ביקשו מחלק מהמשיבים להסביר את התשובה שלהם. בקבוצה הזו התמיכה באיסור צנחה בחדות לכ-8%, לעומת 20% בקבוצה שלא התבקשה להסביר. ובאותו סקר מ-2017 כמעט כולם גם הסכימו שאכילת בשר היא בחירה אישית.
המסקנה ברורה: לפחות חלק מהתשובות בסקרים נועדו בעיקר ליצור תחושה נעימה ("Warm glow") בסגנון "ברור שאני נגד התעללות". הן לא בהכרח עמדה שאדם חשב עליה עד הסוף, ובטח לא עמדה שהוא מוכן לשלם עליה.
אבל גם כאן לא כדאי להגזים. כשהשאלה ברורה ומוחשית, למשל חיים בכלוב בגודל דף A4, ההתנגדות לא נעלמת. היא עומדת על 94%. נראה שהשאלות הכלליות והדרמטיות ("לאסור בתי מטבחיים?") מספקות תוצאות לא אמינות במיוחד, אבל ההתנגדות לפרקטיקות ספציפיות יציבה ועקבית בין זמנים ומדינות שונים. והקלפי בקליפורניה ובמסצ'וסטס הראתה שהיא מספיק אמיתית אפילו כדי לשנות חוקים.
אז איך מצמצמים את הפער?
אם כל אחד מההסברים נכון לפחות בחלקו - אז אין פתרון אחד. אבל יש כמה כיוונים.
- להעביר החלטות מהעגלה לקלפי - ולהטיל יותר אחריות על המחוקק. האזרח שבנו מוסרי וערכי יותר מהצרכן, ולכן חשוב שהכנסת תוביל רגולציה מחייבת שתשנה את השוק מלמעלה. אסור להשאיר את המאבק בתעשיית הבשר בלעדית על כתפי הצרכן הבודד. חקיקה שאוסרת על שיטות אכזריות משנה את נקודת המוצא של השוק כולו. אבל זה לא מפחית מהחשיבות העצומה שתמשיך להיות לצרכנות מודעת. הבחירות האישיות והיומיומיות, ובמיוחד הימנעות מבשר, יישארו כוח מניע חיוני לחקיקה מתקדמת יותר - וגם ישירות למניעת סבל ומוות בהיקפים עצומים. הצרכן לבדו (כמו המחוקק לבדו) לא יצליח לפתור את כל הבעיות בתעשייה - אבל הוא יכול להפחית את הביקוש לבשר, לעודד חברות מזון לפתח ולשווק יותר מוצרים מהצומח ולאותת לפוליטיקאים שהציבור רוצה שינוי ביחס לבעלי חיים.
- להפוך את הבחירה הטובה ליותר זולה וטעימה. כל עוד האפשרות המוסרית לא נגישה, או עולה הרבה יותר, הארנק ימשיך לנצח. חוקרי פרויקט המידע Our World in Data (של אוניברסיטת אוקספורד) מעריכים שאם תחליפי בשר יגיעו למחיר של בשר, צרכנים יהיו מוכנים יותר לעבור אליהם. זה מעביר את עיקר האתגר משכנוע עקרוני לעבודה מעשית של שפים, טבחים, משפיעני אוכל, מהנדסי מזון ויזמים. אבל גם של פעילים כמו מתנדבי אתגר 22 שעוזרים לאנשים מכל רחבי העולם להכיר יותר מזון צמחי זול וטעים שכבר נמצא בהישג ידם.
- להקשות על ההסתכלות הצידה. מידע עובד, אבל רק מעטים נחשפים אליו. לכן עדיף מידע שמגיע אלינו עם המוצר: למשל, סימון ברור על האריזה של שיטת הגידול. באירופה, למשל, מוטבע על כל ביצה קוד שמספר אם התרנגולת גדלה בכלוב, בלול פתוח או עם גישה לחצר. בישראל מוטבעים על הביצה תאריך ושם משווק, אבל שיטת הגידול של רוב הביצים (כלובי סוללה) מוסתרת.
- לשנות את ברירת המחדל. הרבה מההחלטות שלנו לגבי אוכל לא באמת מתקבלות. הן קורות. מה מופיע ראשון בתפריט, מה מוגש באירוע אם לא ביקשת אחרת, מה מונח בגובה העיניים. מי שמחליט על ברירות המחדל האלה, במוסדות, בחברות ובמטבחים ציבוריים, משפיע הרבה יותר מכל קמפיין שמנסה לשכנע אותנו אחד-אחד.
בשורה התחתונה: מי האני האמיתי?
נחזור לשאלה מההתחלה: מי אמיתי יותר - הסקר או הארנק? נראה שהתשובה היא ששניהם אמיתיים, אבל הם עונים על שאלות שונות.
הארנק מספר מה אנחנו מוכנים לעשות לבד, היום, בשביל למלא את המקרר או הבטן. הסקר מספר באיזה עולם היינו רוצים לחיות. והקלפי? היא המקום שבו נפגשים הערכים והשאיפות המעשיות שלנו, המקום שבו אנחנו דורשים מנציגינו לשים קווים אדומים לאכזריות למטרות רווח. כלומר ליצור נורמה מחייבת שתעצב את השוק מלמעלה.
אולי הפער הגדול בין הערכים להרגלי הצריכה שלנו הוא לא הוכחה לכך שאנחנו משקרים, אלא קריאה כפולה לפעולה: למחוקקים להוביל שינוי מקיף מלמעלה, ולנו עצמנו - לממש את ערכינו ולבחור בצרכנות מודעת וחומלת בכל יום או ארוחה.
עוד בבלוג:
למה אצל קופים הבייביסיטר משלמת לאמא?
האם עבודה במשחטה גורמת פוסט-טראומה?
