האם צפרדעים באמת נשארות בסיר מים שמורתח לאט?
קשה להתחמק מהדימוי הזה. הוא חוזר שוב ושוב בנאומים פוליטיים ובפוסטים ברשתות החברתיות, בשיחות חברים על מקום העבודה, בלימודי כלכלה ומנהל, בטיפולים פסיכולוגיים, בהסברה על שינוי האקלים וההתחממות הגלובלית (כמובן) ובעוד אלף מקומות אחרים. הוא הולך בערך ככה:
אם שמים צפרדע בסיר מים שדלוק על אש מאוד קטנה - אז בהתחלה הצפרדע נשארת שם כי המים נעשים חמימים, וזה נעים ונחמד לה. כשהיא מבינה שנהיה לה חם מדי - אז כבר מאוחר מדי: היא לא מסוגלות לקפוץ החוצה כי הרגליים שלה התבשלו. ("אז היזהרו ילדים! אם לא תהיו חכמים יותר - זה עלול לקרות גם לכם!")
אבל האם דימוי "הצפרדע המתבשלת" מבוסס בכלל על גרעין עובדתי אמיתי? כלומר, האם צפרדעים באמת נוטות, אפילו רק מדי פעם, להישאר בסיר מים עד הרתחתו? האם מהירות התחממות המים יכולה "להרדים" אותן? או שמדובר במיתוס מופרך נוסף על בעלי חיים?
אז נתחיל מהשורה התחתונה:
לא. צפרדעים לא באמת נשארות בסיר מים שמתחממים לאט. הן מנסות לקפוץ החוצה ברגע שהטמפרטורה נעשית להן לא נעימה, גם אם זה מאוד הדרגתי. בדיוק כמונו.
אנקדוטת "הצפרדע המתבשלת", הוא למעשה דימוי (או מטאפורה/משל) שנועד להמחיש איך אנשים עשויים להתרגל בהדרגה לשינויים שליליים בלי לעשות שום דבר עד שזה נעשה מאוחר מדי. אבל מבחינה עובדתית, הטענה הכלולה בדימוי בנוגע להתנהגות הצפרדעים - פשוט לא נכונה. צפרדעים אמיתיות לא מתנהגות ככה.
למרבה הצער - יש אפילו מספר אנשים, בהם גם מדענים ואפילו עיתונאים שטרחו להוכיח את זה במסגרת ניסויים והדגמות אכזריות.
אז למה המיתוס עדיין כל כך נפוץ?
אז למה ממשיכים להשתמש ב"עובדה האזוטרית" הזו אם היא שגויה בבירור? הרי אפשר לבטא אותו נמשל (הרעה הדרגתית שמובילה לתוצאה שלילית בלתי הפיכה) באמצעים אחרים. למשל באמצעות:
- "פרדוקס הקירח" (או "פרדוקס הערימה") - נשירה של כמה שערות ביום היא בלתי מורגשת אבל היא יכולה להוביל להתקרחות מוחלטת;
- דימוי "המדרון החלקלק" - החלקה במדרון קרח שנראית נשלטת וקטנה עלולה להאיץ ולצאת משליטה;
- דימוי השקיעה ב"ביצה טובענית";
- דימוי חור קטן בספינה שגורם בהדרגה לטביעתה;
- דימוי התפשטות ריקבון בעץ;
- דימוי האבוקדו המבשיל במהירות - דחיית אכילת אבוקדו כדי שיבשיל עלולה להוביל לזריקתו כי נרקב.
אפשר לחשוב על מספר סיבות פסיכולוגיות ותרבותיות שגרמו להעדפת השימוש דווקא במיתוס "הצפרדע המתבשלת" (ולא אחד מהאחרים שנמנו לעיל) ולהתקבעותו בתודעה הציבורית כ"עובדה ידועה לכל":
- מטפורה אפקטיבית: המשל של הצפרדע הוא מטפורה חזקה מאוד. מוות פשוט צבוע חזק יותר מבחינתנו מאשר הקרחה, החלקה במדרון או אפילו השלכת אבוקדו לפח! גם (ובעיקר) כשהנמשל הוא (לרוב) דרמטי פחות - זה עוזר לחזק את הדרמה של הנאום/הטיעון. בנוסף לחוזק, המטאפורה ממחישה באופן ברור את הנמשל - איך אנשים עלולים להתרגל לשינוי שלילי בהדרגה עד שנהיה מאוחר מדי לפעול. המשל עוזר להעביר מסר מורכב בצורה קליטה וזכירה, ולכן הוא נפוץ מאוד בהרצאות, מאמרים וספרים פופולאריים.
- חיזוק באמצעות חזרה: כשסיפור או משל מסוים חוזר על עצמו שוב ושוב על ידי דוברים שונים, הוא מתקבע כעובדה בתודעה הציבורית. לדוגמה, הסיפור של הצפרדע מופיע בספרי ניהול, פסיכולוגיה וכלכלה, והוא מקבל תוקף מחודש בכל פעם שמישהו משתמש בו כדי להמחיש נקודה חשובה.
- השפעת הסמכות: כשאנשים מכובדים ומוכרים משתמשים במשל הזה, הציבור נוטה לקבל אותו כנכון. מרצים, סופרים ומנהיגים משתמשים בסיפור זה פעמים רבות, מה שמוסיף לאמינותו בעיני הציבור הרחב.
- פשטות הסיפור: הסיפור של הצפרדע הוא פשוט וקל להבנה, והוא מכיל לקח מוסרי ברור, כמו "משלי חיות" קלאסיים. אנשים נוטים לזכור סיפורים פשוטים עם מסר חזק, והם נוטים יותר להפיץ אותם הלאה.
- העדר ידע על חיות: רוב האנשים לא יודעים הרבה על התנהגות בעלי חיים שונים, למשל צפרדעים, ולכן הם נוטים לקבל סיפורים כאלה מבלי לבדוק את אמיתותם או אפילו לחשוד בהם. אפילו אם מבהירים לאנשים שמכירים את המיתוס שהוא אינו נכון - קשה לאנשים לשנות את דעתם אחרי שנוצרה.
הסיבה האידיאולוגית
לכל הסיבות האלה (ונוספות) אפשר להוסיף סיבה נוספת, סמויה יותר: סוגנות (ספשיסיזם, מינאות). זו האידיאלוגיה הנסתרת שמעצבת את יחס העליונות שלנו למינים אחרים ולעולם בכלל.
בתרבות הסוגנית שאנו חיים בה, בני אדם אוהבים (מאוד) להציג בעלי חיים ממינים אחרים בתור יצורים נחותים ומגוחכים. על הרקע הזה קל להפיץ מיתוסים מופרכים כמו זה שצפרדעים נשארות להתבשל למוות מתוך טמטום או זה שלדגים יש זיכרון קצר / "של-3-שניות". דווקא העובדה שבני האדם מבשלים בסירים המון בעלי חיים שאף אחד מהם לא נמצא שם מרצונו - הופכת את המיתוס על חיה שמתבשלת "מרצונה" בסיר לנעים במיוחד עבורנו.
המשל גם נושא את מסר-העל המובלע החביב עלינו כל כך של: "אל תנהגו בטיפשות, כמו חיה - אלא בתבונה, כמו אדם", וזה חלק מסוד קסמו הרטורי והוויראלי. איך לכך כל קשר להיגיון, שלפיו סביר יותר דווקא שאדם יוליך את עצמו שולל תוך התכחשות לתחושותיו הפיזיות - מאשר צפרדע.
בנוסף, הדימוי גם אלים מאוד. הוא למעשה מתאר מוות מחריד שנגרם מכוויות קשות וקטלניות. השימוש בחיה - ועוד כזאת שאנשים באמת נוהגים לבשל - מאפשר "להקליל" את העינויים והמוות - ועם זאת לשמור על המטען הדרמטי והמאיים שלהם למטרות רטוריות. זה כמובן מעמיק את התפיסה המקובלת שמוות וסבל יכולים להיות בלתי חשובים ובלתי דרמטיים - אם הם של בעלי חיים. השימוש הקליל בדימוי המחריד מחזק לא רק את המיתוס (הגלוי-יחסית) שצפרדעים טיפשות; אלא גם את המסר (הסמוי יותר) שחייהן וסבלן חסרי חשיבות, ואפילו משעשעים.
לצפרדעים מספיק קשה בחיים. לא רק שייבשנו להן כמעט את כל הביצות בארץ (אפילו בריכות חורף כבר בקושי נשארו בין ערים, שדות וכבישים) ושגם אותן אנחנו מגדלים כיום במשקים תעשייתיים צפופים - אנחנו גם מפיצים עליהן עלילות דם!
אז למען הצפרדעים - וגם למען הדיוק העובדתי - בואו נוציא את בעלי החיים מהסירים, הממשיים והמטאפוריים, ונפסיק להשתמש בדימוי "הצפרדע המתבשלת".
בתודה מראש,
צוות הבלוג 🙂