למה היו כל כך הרבה ביצות לייבש?
למה היו בארץ ישראל של המאה ה-19 כל כך הרבה ביצות? האם זה היה המצב הטבעי של הארץ או מעשה ידי אדם? ואיך זה קשור להכחדות מינים, לשם של חבל השרון ולהתמוטטות של ציוויליזציות?
למה היו פה כ"כ הרבה ביצות?
כל ילד/ה במערכת החינוך בישראל למד על העליות הראשונות לארץ ישראל, ועל החלוצים שאחת ממשימותיהם הראשונות, ואולי המפורסמת ביותר, הייתה "לייבש ביצות". ייבוש הביצות נועד לא רק להכשיר אדמות לחקלאות אלא בראש ובראשונה כדי לצמצם את סכנת ההידבקות במלריה, מחלה מסוכנת שהיתושים שהתרבו בביצות הפיצו.
אבל מי יודע מתי ולמה נוצרו הביצות האלה? האם שאלתם את עצמכם פעם ממתי הפכה הארץ - שאנחנו מכירים תיאורים שלה מתקופות רבות אחרות, ובאף אחד מהם היא לא ביצתית במיוחד - לשופעת ביצות כל כך בתקופת ראשית הציונות? ומדוע?
ביצות רבות הן אכן לא מאפיין טבעי של הנוף הישראלי, אלא תוצר ישיר של מעשי אדם זמן קצר לפני כן. ולא סתם מעשה - אלא, כפי שנראה מייד, המעשה המסוכן ביותר להישרדותן של ציוויליזציות בהיסטוריה: בירוא יערות.
בתקופת האימפריה העות'מאנית התרחב מאוד השימוש בפחם עץ, הן על ידי בתים פרטיים (לחימום, לבישול) והן על ידי השלטונות. הטורקים לא הצליחו להשיג פחם אמיתי (פחם אבן, לא עץ שרוף) שהיה דרוש להם בין היתר כדי להניע את רכבות הקיטור החדשות שהם בנו (במאה ה-19). הפיתרון שמצאה לכך האימפריה, בהחלטה קצרת-רואי, הוא שימוש (בזבזני) בפחם-עץ באמצעות כריתה נרחבת של עצים בכל רחבי האימפריה - ובין היתר במישור החוף הישראלי, ביער העבות שהשתרע בשרון.
יער עבות? בשרון?? כן! למעשה, מקורו הקדום של שם חבל הארץ הזה, השרון, הוא במילה האכדית ליער-עבות: "שָרנֻ" (מוכרות לנו מילים נוספות הקשורות בעצים שנגזרו מאותו שורש שמי, ולמשל ה'אשרה' שעבדו עמי כנען בתקופת המקרא, שהיא למעשה עץ רענן). גם בתקופה ההלניסטית נקרא האזור "דרימוס" שפירושו יער אלונים ביוונית, וגם בערבית היער נקרא "אל-עַ'אבֵּה" - "יער עבות". יער השרון היה יער-עד או יער עבות - מה שהיינו קוראים היום ג'ונגל - שהשתרע מנחל הירקון ועד למורדות הכרמל.
היער הזה הצליח לשרוד בארץ התיישבויות וכיבושים של בני אדם במשך מיליוני שנים - עד שחוסל במהירות במאה שנות קיומה האחרונות של האימפריה העות'מנית. היער חוסל סופית בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה היתה זקוקה להמון אנרגיה כדי להוביל אספקה לשדות הקרב, והבריטים חסמו יותר מתמיד את אפשרותה לייבא פחם אמיתי. אבשלום פיינברג כתב על זה:
"בעקב ההסגר אין פחמי אבן מגיעים לארץ, כמובן, ולתורכים החסרים חומרי הסקה לא איכפת! - הם החלו לגדוע את שרידי האלונים אשר לנו."
מסילות רכבת מיוחדות נבנו כדי להוביל את אחרוני העצים ביער השרון למכונת המלחמה הטורקית. הן כונו בשל כך "רכבת האלונים".
העצים הנפוצים ביער השרון שחוסל היו כנראה אלוני התבור, אבל היער כלל גם עצי אלון מצוי ואלה אטלנטית ואלת המסטיק, אזוביון דגול, לטם שעיר ומרווני, מתנן שעיר, קדה שעירה, עוזרד קוצני, לבנה רפואי, סירה קוצנית, בן-חצב יקינתוני, בן-סירה מיובל, תגית קיצית, גרניון גזור, חרובים, זיתי בר ועוד. מתחת לעצים צמחה קידה שעירה ועל גזעיהם השתרג אספרג החורש. חיו ביער מינים רבים של בעלי חיים, שעל כמה מהיונקים הגדולים והמוכרים שבהם רובנו נתפלא לשמוע שהיו "ישראלים" עד לא מזמן (ולא רק אפריקאים) ואחרים ודאי לא נכיר בכלל. כריתת היערות בתחילת המאה ה-20 הביאה, בין היתר, להיעלמותם מהארץ של התנינים, היענים, הדובים, איילי הכרמל, היחמורים, הפראים והברדלסים.
כתוצאה מכריתת יער השרון נוצרו גם שינויים מרחיקי לכת בגיאוגרפיה הישראלית. אם בטווח המיידי מי שאיבדו את בתיהם ונעלמו היו חיות הבר, שחיו ביער מיליוני שנים - הרי שבטווח המעט רחוק יותר היו אלה בני האדם שלא פעם מצאו את מותם או נאלצו לנדוד הרחק בעקבות אובדן היער. למשל כשנוצרו המוני ביצות שהפיצו מלריה קטלנית.
כריתת יער השרון הביאה לסחף קרקע וליצירת תנאי אקלים יבשים והתפשטות העשב, ובכך יצרו את נוף הגבעות השוממות, המכוסות בצמחיית בר דלה וביניהן עמקי ביצות גדולות - הנוף שפגשו ראשוני המתיישבים הציונים. שטחי היער לשעבר, נרכשו על ידי החלוצים, שנטעו עליהם בעיקר פרדסים, שהאדמה (זיבורית, "חמרה") התאימה להם מאוד. בסוף המאה ה-20 קרס ענף הפרדסנות, והביקוש הגובר לקרקעות למגורים באזור המרכז הביא להפיכת חלקים גדולים מאדמת הפרדס שהחליף את היער - לשכונות מגורים.
אחרי שהבריטים כבשו את הארץ מידי הטורקים, הם הבינו את הנזקים החמורים שיצרה כריתת היערות המופקרת של מאה השנים הקודמות, ופעלו לתקנה, לפחות במידת מה. ב-1926 המנדט הבריטי חוקק את "פקודת היערות" שאסרה על כריתת עצים ועל לקיחת מוצרי עץ מיערות, והגדירה שמורות יער (אבל למעשה, הפיקוח והאכיפה לפקודה היו אפסיים). הבריטים הם הראשונים שהחלו לנטוע עצים בכמויות גדולות בארץ ישראל - מחלקת הייעור של ממשלת המנדט הבריטי נטעה יערות בין היתר על מדרונות הרים שנחשפו לסכנת בלייה לאחר כריתת כל העצים בהם (יער שווייץ למשל). במהרה הצטרפה לכך גם התנועה הציונית - ובעיקר התפרסמה בפעילות הזו הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) שעסקה בייעור מחדש כדי "להגן על קרקעות המולדת" (ביותר מדרך אחת).
מעניין שאחרי שמדינת ישראל כבר קמה, שימש אתוס "ייבוש הביצות" בצורה הרסנית כדי לייבש את אגם החולה (שנקראה באופן מגמתי ומטעה "ביצת החולה") - טעות גדולה כפי שהתברר בדיעבד, שהרסה בית גידול טבעי מופלא ואף הכחידה מהעולם מספר מינים שהיו ייחודיים לאגם.
למה בירוא יערות מסוכן כל כך?
בני אדם נוטים לגלות איזו חשיבות יש ליערות ולעצים (ואולי לכל דבר) רק כשהם נעלמים. עצים מאפשרים חיים ומגנים על החיים בעשרות צורות סמויות לרוב מהעין: הם מאפשרים להמוני מינים לחיות עליהם ובתוכם, השורשים שלהם מונעים סחף אדמה ומסייעים לאגור מים וחומרי הזנה ולמנוע שטפונות, ועוד. כשיערות נעלמים, הקרקע הנותרת חשופה לסכנות גדולות של בלייה, מידבור - והפיכה לביצה. המעבר מסביבה שופעת מזון לסביבה דלה במזון אך עשירה במחלות - יכולה להיות מהירה.
בספרו "התמוטטות" מראה ג'ארד דיימונד, מחבר הספר זוכה הפוליצר "רובים חיידקים ופלדה", כיצד בירוא יערות היווה במקרים חוזרים ונשנים לאורך ההיסטוריה סיבה עיקרית להתמוטטות ציוויליזציות וחברות אדם מפותחות. הסיפור האמיתי של אי הפסחא - שיושביו הביאו על עצמם כלייה איומה כשחיסלו את יערות האי במסגרת תחרות שיצאה משליטה על בניית פסלי ענק פולחניים - מהווה משל לחברות אדם רבות שניסרו או מנסרות, באופן מילולי ממש, את הענף שעליו הן (לא מבינות שהן) יושבות.
כיום, השמדת יערות הגשם עלולה לבשר לאנושות כולה מה שבישרה השמדת יערות אי הפסחא לבני האי לפני כמה מאות שנים. כ-80% מהיערות כיום נכרתים כדי לפנות מקום לתעשייה הבזבזנית ביותר בקרקע על כדור הארץ - משק החי. משק החי מספק לבני אדם רק 18% מהקלוריות שהם צורכים - אבל גוזל 83% מהאדמות החקלאיות.
טבעונות היא הדרך האפקטיבית ביותר שיש לרובנו לעצור את חיסול יערות הגשם, חיסול שעלול לגרום לאנושות להגיע להתמוטטות מהסוג שאליה נקלעו חברות רבות בעבר - שלראשונה תתרחש בקנה מידה פלנטרי.