איך סוכלה הקמת "חוות התמנונים" הראשונה בעולם?
חגי כהן / עורך הבלוגאיך הצליחו ארגוני הגנת סביבה ובעלי חיים להביא לביטול "חוות פיטום תמנונים" ענקית באיים הקנריים? מה הסיכוי שחווה דומה תוקם בקרוב במקום אחר, פחות מפוקח? מי מובילה במפתיע את החקיקה נגד חקלאות תמנונים? ולמה בתעשייה מאשימים בכלל את נטפליקס?
קיץ 2026 מסתמן כעתיר הישגים לבעלי החיים. רק כאן בבלוג סקרנו לאחרונה את ביטול משרד החקלאות והקמת משרד רווחת בעלי החיים בדנמרק, את האיסור לפטם עופות מים ולסחור בתוצרי הפיטום בברזיל ואת הפסיקה שהכירה בדגי זהב כקורבנות עבירה בארגנטינה. אבל זה לא הכל. בטרם הגיע יולי 26' לסיומו - הוכתר בהצלחה גם אחד המאבקים הציבוריים הסוערים ביותר בתולדות החקלאות הימית, כשתאגיד מאכלי הים הספרדי "נואבה פסקנובה" הודיע רשמית על נסיגה מתכניתו להקמת מפעל ענק וראשון מסוגו בעולם באי גראן קנריה שבאיים הקנריים המשויכים (כאוטונומיה) לספרד.
התוכנית, שהוצגה לראשונה בשנת 2021, שאפה להקים באיים, שהכלכלה שלהם מבוססת בעיקר על תיירות, את החווה התעשייתית הראשונה בעולם לפיטום תמנונים. הגודל וה"תפוקה" של המתקן היבשתי תוכננו להיות אדירים: מתקני תפעול, חדרי משאבות, מיכלים ובריכות בשטח כולל של מעל 50 אלף מ"ר (או כ-7.5 איצטדיוני כדורגל) בהם תכננו לפטם ולהרוג מיליון תמנונים בשנה, כולם מהמין המבוקש ביותר למאכל באירופה - תמנון מצוי.
הפרויקט התבסס על "פריצת דרך מדעית" שהחברה הודיעה שהשיגה בשיתוף המכון הספרדי לאוקיינוגרפיה, שאפשרה לה, לטענתה, "לסגור את מעגל הרבייה של התמנונים" - כלומר להרבות בשבי תמנונים שנולדו בשבי. אבל מה שהתעשייה הציגה בתור "בשורה טכנולוגית" נתפס בעיני מדענים ופעילי סביבה בתור חציית קו אדום אקולוגי ואתי. כמובן, חיה מכל מין צפויה לסבול מחיים במשק תעשייתי, אבל לתמנונים יש תכונות שהופכות את הכל לגרוע ומסוכן בהרבה. למשל, בניגוד לחיות אחרות שבני אדם מנצלים במשקים - תמנונים הם יצורים יחידאים (שחיים מטבעם לבד, ולא כחלק מחברה; תחשבו על ניסיון להקים "לול חתולים"); הם מתאפיינים ברמת אינטליגנציה גבוהה במיוחד; הם חסרי כל שלד קשיח; ועורם רגיש במיוחד לזיהומים ופציעות. כליאת אלפי תמנונים בצפיפות גבוהה בכלוב/מיכל תעשייתי שומם - צפויה להוביל למצבי מצוקה ופציעה חריפים ומתמשכים. אי היכולת של תמנונים להתרחק ולהסתתר זה מזה צפויה להוביל לחרדה, תוקפנות, אלימות וקניבליזם. בנוסף, שיטת ההרג המתוכננת - הקפאה במי-קרח - תוארה על ידי מומחים בתור מתכון ל"גסיסה איטית ומייסרת".
מעבר לסבל הממושך לתמנונים, הפרויקט תכנן להטיל על הסביבה מחיר עצום. תמנונים הם טורפים, וכדי לפטם אותם בשבי צריך להאכיל אותם בדגים שנתפסו בטבע. כלומר, זהו ניסיון לייסד חקלאות טורפת - כלומר בזבזנית מטבעה אפילו יותר ממשק-החי היבשתי (הצמחוני). גרוע מכך - זו לא "סתם" חקלאות טורפת אלא מה שאפשר אולי לכנות "חקלאות טי-רקס": דו"ח מחקרי מעודכן מעריך שלצורך "ייצור" 3,000 טונות בשר תמנון בחווה, היום נדרשים 28,000 טונות של דגי בר להאכלתם - יחס המרת מזון מטורף, שצפוי להאיץ את הכחדת החיים בים ולפגוע בביטחון המזון של קהילות חוף. חקלאות תמנונים לא באמת תוכננה להפחית את הדיג - אלא דווקא להרחיב אותו - ולהעמיק את הדלדול והמיטוט של שרשרת המזון הימית.
המאבק
הצלחת המאבק היא תוצאה של מאבק בינלאומי מתואם ומרובה זרועות 🐙 שנמשך חמש שנים. ההתנגדות למיזם חיברה בין ארגוני זכויות בעלי חיים, מכוני מחקר אקדמיים, מומחי מדיניות ציבורית ופעילים מקומיים וגלובליים, במיוחד תחת קואליציית הארגונים AAA - "ברית חיות הים" (Aquatic Animal Alliance) שגם אנימלס חברה בה.
האסטרטגיה המרכזית של המאבק לא היתה למחות נגד חוסר המוסריות של הפרויקט - אלא להפעיל לחץ משפטי מבוסס-מדע על צווארי הבקבוק הרגולטוריים של מנגנוני הרישוי בספרד ובאיחוד האירופי כדי לעצור אותו. הטיעונים להפרת חוקי הגנת בעלי חיים של האיחוד היו חלשים בגלל שתמנונים בכלל לא מוגדרים בהם כבעלי חיים - בניגוד לדגים למשל (החוק האירופי, כמו חוק צער בעלי חיים בישראל, מגדיר בעלי חיים כ"בעלי חוליות" בלבד, מתוך הנחה מיושנת שרק הם יכולים להרגיש).
הקמפיין שילב ארבע זרועות אסטרטגיות עיקריות:
- הפעילות התבססה על ניירות עמדה פורצי דרך. המאמר המכונן של פרופ' ג'ניפר ג'אקט ושותפיה בשנת 2019 ("הטיעון נגד חקלאות תמנונים") ניסח לראשונה בבהירות את הטיעונים האקולוגיים והאתיים החזקים נגד ביות תמנונים. בהמשך, דו"חות של בית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) מ-2021 הובילו להכרה חוקית (סמלית) בתמנונים כיצורים חשים בבריטניה. הארגונים "חמלה בחקלאות עולמית" (CIWF) ו"המכון לחיים ימיים" (ALI) פרסמו מחקרים ייעודיים שחשפו את הנזקים הצפויים הישירים לאיים, כולל הזרמת שפכים שיזהמו את הים במחוללי מחלות מהתעשייה, יהרסו את מאזן החנקן והזרחן במים ועלולים לפגוע באוכלוסיות צבי ים ויונקים ימיים מוגנים באזור.
- במקביל, מיקדו הארגונים לחץ מנהלי על נציבות ההערכה הסביבתית של האיים הקנריים והרשות הנמלית. בשנת 2022 הוגשו מכתבי עמדה חתומים על ידי למעלה מ-130 מדענים וארגונים, שדרשו להעמיק את בדיקת ההשלכות הסביבתיות של הפרויקט. עקב כך, בשנת 2023 קבעה הנציבות שהפרויקט לא יוכל להסתפק בסקר סביבתי מקוצר שערך, וחייבה את החברה לעבור את ההליך המלא והממושך של הערכת השפעה על הסביבה, שיכלול ניתוח מפורט של אופן הטיפול בשפכים, צריכת אנרגיה וכל אינטראקציה עם המערכת האקולוגית הימית.
- הזרוע השלישית התמקדה בגיוס הציבור והפעלת לחץ ישיר על מקבלי ההחלטות. במסגרת המאבק נשלחו 43,000 הודעות דוא"ל ישירות לנשיא רשות הנמל של לס פאלמאס בדרישה לעצור את הפרויקט. סרטים תיעודיים שזכו לתהודה עולמית, ובראשם "מורתי התמנונית" המצוין (שזמין לצפייה בנטפליקס), יצרו שינוי תודעתי גלובלי והפכו תמנונים לסמל של תודעה ימית מרתקת וחייזרית. "הכל באשמת נטפליקס!", התבכיין בראיון אחד ממקדמי הפרויקט.
- הזרוע הרביעית (ואולי החשובה ביותר לטווח הארוך) קידמה "חקיקה מקדימה מונעת" במדינות מפתח אחרות. הארגונים הבינו שהצלחת המאבק המקומי נגד הפרויקט עלולה לגרום רק להעברתו למקום אחר. כדי למנוע זאת מראש, הובילו הארגונים מהלכי חקיקה בזירה הבינלאומית כדי להפוך את חקלאות התמנונים לבלתי לגיטימית עוד לפני שתספיק אפילו להפעיל לחצים לוביסטיים ראשוניים או לבקש היתרים (לא כל שכן לבסס מתקני "ייצור"). ארצות-הברית הפכה במפתיע לחלוצה מובילה בתחום זה, כשמדינות וושינגטון וקליפורניה הספיקו כבר לאסור בחוק לחלוטין על חקלאות תמנונים (וקליפורניה גם על מכירת תוצריה - ההיפותטיים, נכון להיום). במקביל, הוגשה ביוני 2025 לסנאט האמריקאי הצעת חוק פדרלית דו-מפלגתית לאיסור חקלאות תמנונים בארה"ב כולה - כולל איסור יבוא של "תוצרת" חקלאות כזו מכל מקום בעולם.
למה באמת בוטל הפרויקט?
הודעת הנסיגה של נואבה פסקנובה ב-23 ביולי 2026 חשפה הלך רוח שמתקשה להשלים עם המציאות החדשה. במסמך הרשמי שהוגש לרשות הנמל, נימקה החברה את משיכת הבקשה שלה ב"שיקולים עסקיים ורגולטוריים", תוך האשמת "ההתארכות הלא צפויה של לוחות הזמנים המנהליים" ו"הדרישות החדשות שהטילה הנציבות להערכה סביבתית" ש"שינו באופן מהותי את התנאים, ההיקף והכדאיות הכלכלית" של הפרויקט. החברה בחרה להימנע מכל אזכור של הלחץ הציבורי (או של הביטוי "רווחת בעלי חיים") שעמד בפועל מאחורי העיכובים - ורק המחישה בכך את הקושי שלה להכיר בקיומו של המאבק שהכריע אותה.
הארגונים, לעומת זאת, לא היססו לחגוג את משיכת הבקשה כניצחון ברור של הקמפיין שניהלו. לכאורה נרטיבים מתנגשים. אבל למעשה, למרות ההבדלים בסיפורים, אין באמת סתירה בין טענות הארגונים והחברה. הלחץ הציבורי המתמשך הוא זה שגרם לרשויות באיים הקנריים להחמיר את דרישותיהם להערכת ההשפעה הסביבתית, ובכך להאריך את לוחות הזמנים ולהצריך מהחברה עוד משאבים ועוד עדכונים של התוכנית העסקית. העיכובים והעלויות הצטברו עד ששינו את התחשיב הכלכלי של החברה, והפכו את הפרויקט ממיזם רווחי למעמסה כספית ותדמיתית. נדמה שבכך התממשה והוגשמה במלואה אסטרטגיית המאבק.
גם מבחינה כלכלית-תפעולית, התגלו קשיים שבחלקם לא קשורים למאבק:
- עלויות ההאכלה זינקו בגלל התייקרות דגי הבר שנטחנים לשמן דגים ולקמח דגים - והרווחיות הצפויה של הפרויקט פחתה.
- התגלו בעיות ב"גידול" ושיעורי תמותה גבוהים. למרות הטענות ל"סגירת מעגל הרבייה בשבי" - הגידול הצפוף במיכלים סבל משיעורי תמותה גבוהים, מפציעות שנגרמו מהתנגשות בדפנות המכלים, ומפגיעות עור קשות - עוד בטרם הגיע ל"היקף ייצור" מסחרי.
- סוגיית ההרג התבררה כחסם רגולטורי. היעדר שיטת הרג שמוכרת כ"הומנית" הציב את החברה בסכנה של תביעות משפטיות וחרמות צרכנים.
נואבה פסקנובה נסוגה מהפרויקט, אבל הדגישה שהיא לא ויתרה סופית על האפשרות לפטם תמנונים בשבי, והיא לכאורה עדיין שוקלת חלופות טכנולוגיות או מיקומים אחרים. עם זאת, ההערכות הן שהחברה לא צפויה לחדש את הפרויקט בקרוב במיקום אחר.
ניצחון או רק דחייה זמנית?
שאלה מרכזית שמעורר ביטול הפרויקט היא האם מדובר רק בדחייה זמנית - או בצעד הראשון במניעת ההקמה של תעשיית פיטום תמנונים. האם חברות אחרות ייכנסו לוואקום שנוצר וינסו להקים חוות מסחריות במקומות אחרים בעולם? ייתכן, אבל הסיכונים הרגולטוריים גברו וההשקעה הפכה לאטרקטיבית פחות.
כדאי לזכור שמספר גופים בעולם ניסו ועדיין מנסים לייסד חקלאות תמנונים בהיקפים שונים בלי קשר לפרויקט:
- ביפן תאגיד מאכלי הים Nissui דיווח בשנת 2017 על הצלחה בהבקעת ביצי תמנון בשבי ושאף להתחיל לשווק "תמנונים חקלאיים". אבל התוכנית נתקלה בקשיים טכניים עיקשים ומתמשכים ביישום.
- במקסיקו חוקרים מפתחים שיטה לפיטום של תמנון מאיה. המיזם מתמקד בחקלאות זעירה, אבל גם הוא נתקל בהתנגדות גוברת ובצעדי חקיקה ראשוניים לבלימת המסחור התעשייתי.
- בצ'ילה נערכו ניסיונות ראשוניים בפיטום תמנונים, אבל במקביל כבר הוגשה בפרלמנט הצ'יליאני הצעת חוק לאיסור מוחלט על גידול תמנונים חקלאי.
האפשרות שחברה אחרת תמהר להיכנס לתסבוכת שנואבה פסקנובה רק הצליחה להשתחרר ממנה - נראית לא סבירה במיוחד כרגע. כישלון הפרויקט הוכיח שהשקעה של עשרות מיליוני יורו במחקר ופיתוח עלולה לרדת במלואה לטמיון מול התנגדות רגולטורית וציבורית. בנוסף, "אפקט הדומינו" של החקיקה בארצות הברית משנה את התמריץ העסקי: כשהשוק האמריקאי הענקי והצומח מתחיל לסגור את שעריו בפני יבוא תמנונים שפוטמו בשבי - ההצדקה הכלכלית להקמת חוות יקרות (וניסיוניות!) - מתערערת.
צריכת בשר תמנונים
הניסיון לייסד חקלאות תמנונים נובע מביקוש צרכני מתרחב. בשני העשורים האחרונים חלה עלייה מתמדת בדרישה העולמית לבשר תמנונים. לשווקים המסורתיים במדינות דרום אירופה (ספרד, איטליה, יוון, פורטוגל) ומזרח אסיה (יפן, דרום קוריאה) נוספו שווקים חדשים, ובראשם ארצות הברית.
גם מצד ה"היצע", "שלל הדיג" הימי של תמנונים בטבע הגיע למיצוי ואף לדילול משמעותי באזורי הדיג המרכזיים, למשל בים התיכון. המפגש בין ביקוש גובר להיצע לא-יציב גרם לתנודות ועליות במחירים. מחירי בשר תמנון הגיעו לשיא היסטורי בגלל "מגבלות היצע" מתמשכות.
זה הרקע שגרם לתעשיית הדגים לנסות וליישם על התמנון את מה שנעשה לדגי הסלמון בהיקפים גדולים משנות ה-90' עקב התמעטותם בטבע אחרי עשורים של דיג תעשייתי אינטנסיבי. אבל גם ארגוני הגנת בעלי החיים ושמירת טבע הבינו שיש להם הזדמנות היסטורית "לחזור אחורה בזמן" - ולעצור אסון דומה לאסון שמחוללת חקלאות הסלמון כיום - אבל הפעם אולי לפני שיהיה מאוחר מדי.
בשורה התחתונה
המאבק נגד חוות התמנונים הראשונה בעולם מהווה ציון דרך היסטורי: זאת כנראה הפעם הראשונה שמאבק בינלאומי הצליח לבלום הקמה של תעשייה חקלאית חדשה! לא ברור עדיין מה יעלה בגורל המאבק לטווח הרחוק, אבל לפחות כרגע אפשר וכדאי להרגיש גם סיפוק ותקווה.
ההישג הזה אולי מציין נקודת מפנה שמעבירה את נטל ההוכחה מארגוני הגנת הסביבה לחברות היוזמות - דרך דרישה ליישום רגולטורי של "עקרון הזהירות המונעת". הרשויות כיום, בלחץ פעילים אכפתיים מהאיים ומכל רחבי העולם - כבר לא מסתפקות רק בזה שהיזמים יוכיחו "היתכנות טכנולוגית" כדי להצדיק הקמת עסק חסר תקדים לניצול תעשייתי של מין חדש - אלא דורשות גם ראיות מוקדמות למניעת אסונות סביבתיים, ועמידה בסטנדרטים של קיימות ורווחת בעלי חיים.
למרות הניצחון המקומי, האתגר הגדול עדיין לפנינו: למנוע מחקלאות תמנונים לקום גם במדינות עם חוקים סביבתיים חלשים יותר מאלה של האיחוד האירופי; במקביל לקידום איסור על חקלאות תמנונים באיחוד, על פי דגם החקיקה מארה"ב, כדי למנוע נסיונות נוספים של התעשייה להתבסס ביבשת.
