האם סלמון הוא המזון הרעיל ביותר כיום?
הטענה לפיה סלמון מגידול מלאכותי ("farmed salmon") הוא "המזון הרעיל ביותר שנמכר כיום" נשמעת כבר שנים רבות. אבל איך אפשר לדעת אם היא נכונה? ואיך ייתכן שהרשויות מאשרות למכור מוצר כל כך רעיל? ועוד כשהוא זוכה לכל ההילה הבריאותית שנקשרה לדג הסלמון הטבעי? ספר חדש שנולד מתוך תחקיר ממושך על תעשיית כלובי הסלמון, "מלחמות הסלמון", מעורר מחדש את השאלות האלה - ובקרב קהלים הולכים וגדלים.
תעשיית כלובי הסלמון היא תעשייה צעירה מאוד, בת 30 בערך, והיא משתנה במהירות. לא פלא שהתקשורת והציבור לא מצליחים ממש לעקוב אחרי המתרחש בה. מראשית ימיה נאבקה התעשייה בשלל גורמים מציקים כמו מחלות וטפילים (כינים ותולעים) שהתרבו מאוד בצפיפות המלאכותית, בריחות המוניות בשעת סערות, עופות וכלבי ים שנמשכו לכלובים עמוסי הדגים, ועוד - אבל עם הזמן החלו הטפילים להפוך לבעיה המרכזית - ולאחד מסעיפי ההוצאות הגדולים והתופחים במהירות.
כשהטפילים הסתגלו במהירות ופיתחו עמידות לחומרי ההדברה - התעשייה פשוט שפכה עליהם יותר חומרי הדברה. וכשגם היעילות של זה פחתה - התעשייה פשוט הוסיפה לקוקטייל הרעלים חומרי הדברה מסוגים נוספים, שגם הכמויות שלהם הלכו וגדלו. אלה למשל גרפים שמתארים את העלייה בשימוש בחומרי הדברה בכלובי הסלמון בתחילת שנות ה-2000 בשתי יצואניות גדולות של סלמון מכלובים:
אבל מתברר שדגי סלמון בכלובים סופחים לגופם את הרעלים הללו - ושריכוז הרעלים בגופם הולך וגדל לאורך הפיטום בכלובים. הפיטום נמשך שנתיים-שלוש - ומבוסס ברובו על דגים שנחשבים 'מזוהמים מדי למאכל אדם'. הזיהום לא נעלם אלא מצטבר ברובו בגוף דגי הסלמון. מה שמחריף את העניין הוא אחוז השומן הגבוה בגופם של דגי סלמון בכלובים: הוא נובע מההבדל בין החיים הנמרצים שלהם בטבע לחיים שמוגבלים לכלוב צפוף. אבל רעלים נוטים להצטבר במיוחד ברקמות שומן:
פרופ' ג'רום רוזין (Jérôme Ruzzin) מאוניברסיטת ברגן שבנורבגיה הפסיק לאכול דגים מכלובים אחרי שגילה בבדיקות שערך בעצמו במסגרת מחקר שסלמון הוא המוצר הרעיל ביותר שנמכר כיום בסופרמרקטים בנורבגיה - ובפער גדול מכל יתר המוצרים. "אתה פשוט חייב להימנע מחשיפה למזהמים האלה", הוא הסביר בריאיון לסרט תיעודי מ-2014, שלראשונה הביא לידיעת ציבור רחב שחל שינוי מהותי ב"סלמון" שנמכר לצרכנים:
הסרט חשף מציאות בלתי נתפסת: סלמון מגידול מלאכותי - הסלמון היחיד שנמכר בסופרמרקט - מגיע עם ריכוז מפתיע של חומרי הדברה, אנטיביוטיקה, דיוקסינים, PCB ומזהמים רעילים נוספים; צרכנים קונים מוצר שהם מניחים שהוא "בריא במיוחד" או אפילו "מזון-על" - ומקבלים מנת יתר (במיוחד לילדים) של חומרים מסרטנים.
גם בישראל (למרות שאין בה אף כלוב סלמון וכמובן לא דיג סלמון) הפך סלמון לאחד הדגים המבוקשים, וכיום מהווה מעל חמישית מצריכת הדגים בישראל. כל דגי הסלמון מגיעים מייבוא מכלובי הדגים, בעיקר של נורבגיה (למעט אולי ייבוא אישי למסעדות גורמה).
איך הרשויות מאשרות למכור את זה?
כדי שיהיה אפשר לשווק מוצרים במדינות מתוקנות - הם צריכים לעמוד בכל מיני תקנים. אבל מה עושים אם מאפייני המוצר חורגים בהרבה מהתקן? עד כדי כך שנראה שאין להם שום אפשרות לעמוד בו? במקרים כאלה עלולות הרשויות לבחור, לרוב תחת לחץ לא מתון, בפיתרון שהוא הכי-רחוק-מתקין שניתן להעלות על הדעת: הן פשוט מתאימות את התקן לחריגה - כדי לאפשר את המשך שיווק המוצר הבעייתי.
מספיק רק להביט על פערי החומרה המדהימים שקיימים באכיפה של נוכחות רעלים במוצרי בשר שונים באיחוד האירופי בשביל להבין עד כמה מותר מראש לתעשיית הסלמון לשווק מוצרים רעילים ומסרטנים - אפילו ביחס לתעשיות בשר שממש לא ידועות בסטריליות שלהן. כך למשל, לפילה סלמון מותר להכיל פי 30 דיוקסין - מסרטן מסוכן ביותר - מאשר בשר חזיר!
לפני כמה חודשים יצא לאור, לאחר תחקיר ממושך, הספר "מלחמות הסלמון" מאת דאגלס פראנץ וקתרין קולינס - ועורר סערה תקשורתית מייד עם פרסומו. ניתן לקרוא (באנגלית) סיכום חלקי של כמה מממצאי התחקיר שמתפרסמים בספר, מאת המחברים שפורסם במגזין 'טיים'. נראה כי התחקיר מחזק עוד את החשש מפני התעשייה ומוצריה, שהיו מבוססים למדי גם לפני פרסומו.
בעברית פרסם צח יוקד ב"הארץ" כתבה בעקבות הספר תחת הכותרת "סלמון זה בריא? לפי הסוכנות האירופית, זה הדג הרעיל ביותר" ("כינים, טפילים, כימיקלים ואנטיביוטיקה – כך מגדלים את הסלמון שלנו. רשמים ממסע חובק עולם בעקבות חוות הגידול הימיות"). אבל נראה שגלי הסערה בנושא טרם הגיעו לישראל, או נבלעו במהומת הבחירות והאירועים השוטפים. חקלאות סלמון נתפסת, במידה של צדק, כעניין רחוק; אבל תוצריה יכולים להשפיע על חיינו ולסכן את בריאותנו יותר אולי יותר מכל מוצר אחר שנמכר לנו כיום.