חקלאות מים – תחליף (פחות גרוע) לדיג?
או: מה רע ב"ייצור חקלאי" של דגים?
בפוסט הקודם ענינו על השאלה "מה רע בדיג?" וסקרנו את הנזקים והפגיעות שדיג מסחרי גורם לסביבה ולבעלי החיים בים. לרוב אנשים מסיקים מכך, כברירת מחדל מתבקשת או אפילו אוטומטית, שהפיתרון הוא כנראה המקור האלטרנטיבי האחר שקיים כיום לדגים - גידול חקלאי, מה שמכונה "חקלאות מים". אבל האם "חקלאות מים" היא באמת פיתרון בר-קיימא? או שזה "פיתרון" שאולי גרוע לא פחות מהבעיה עצמה?
חקלאות מים: דיג בריבוע
חקלאות מים - בריכות דגים ביבשה או כלובי דגים בים - מוצגת ונתפסת לרוב בתור "אלטרנטיבה לדיג", אבל די בסקירת היבט אחד של פעילותה כדי להבין שמדובר דווקא על צרכנית גדולה - ובזבזנית מאוד - של תוצרי דיג: שימוש בדגים כמספוא לפיטום דגים בחקלאות מים.
1. שימוש בדגי בר כמספוא
כדי להאכיל את הדגים המגודלים בכלובים הצפופים נדרשות כמויות גדולות של מזון. חלק גדול מהמזון הזה הוא למעשה דגי בר שנידוגים בימים ובאוקיינוסים. לפי הערכות, כחמישית מכלל דגי הבר הנידוגים בעולם משמשים לייצור קמח דגים ושמן דגים, המשמשים ברובם הגדול (כ-75%) לפיטום דגים בחקלאות מים (רוב היתר משמשים לפיטום חיות משק יבשתיות). זאת למרות שלפחות 90% מהדגים המשמשים לייצור שמן וקמח דגים הם ממינים שנאכלים ישירות ע”י בני אדם.
ה"ייצור" של דגים, ובמיוחד דגים טורפים כמו סלמון (שמהווה חמישית מצריכת הדגים בישראל, שמיובאת במלואה מכלובים בנורבגיה וצ'ילה) הוא לרוב בזבזני במהותו: כך למשל, נדרשים כ-2-6 ק"ג דגי בר לייצור 1 ק"ג של סלמון חקלאי.
דיג לשם פיטום חיות משק - בעיקר דגים ב"חקלאות מים" - מוביל לחיסול אוכלוסיות רבות של דגים ומחריף את המשבר באוקיינוסים. דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) מציין כי בשנת 2020 בלבד, נידוגו יותר מ-18 מיליון טון דגים במיוחד לשימוש בתעשיית קמח ושמן דגים, מה שהוביל לפגיעה חמורה במערכות ימיות ברחבי העולם. זה גם גורם לערעור הביטחון התזונתי ואפילו רעב במדינות עניות, ובמיוחד במערב אפריקה, היכן שנוהגים לדוג ולאכול את אותם דגים קטנים (כמו סרדינים, אנשובי, מקרל והרינג) שנידוגים כיום כדי לפטם דגים בחקלאות מים.
תעשיית הדגים טוענת שהיא הפחיתה דרמטית את כמות דגי הבר שהיא צורכת (והחליפה אותם ביבול גרעינים - מה שכרוך בבעיות דומות בחלקן של תחרות מול מדינות עניות על אותו מזון). מחקר שפורסם לאחרונה מצא שיש סיבה לפקפק בטענות אלה, ובין היתר מצא שהשימוש בפועל בדגי בר להאכלת דגי חקלאות גבוה ב-27 עד 307 אחוזים ממה שמקובל להניח - בין היתר בהסתמך על דיווחים ומחקרים מטעם התעשייה.
אבל הבעיות של חקלאות הדגים לא מתמצות בהגברת דיג-היתר אלא מתגלות בתחומים רבים נוספים.
2. בריחות לטבע הימי
סערות ותאונות גורמות לבריחות המוניות של דגים מכלובים בים, שעל רקע הידלדלות אוכלוסיות הדגים הטבעיות "מטביעות" את אוכלוסיית הבר המצומקת בפליטי כלובים. בין אם הם מינים זרים שמתחרים עם מינים מקומיים על המשאבים ובין אם הם מעמידים איתם צאצאים (שבהכרח יהיו פחות מותאמים לסביבה) - הם פוגעים קשות באוכלוסיות הדגים הטבעיות שמצליחות עדיין לשרוד בים.
3. זיהום ביולוגי וכימי
תעשיית הדגים אחראית לזיהום ביולוגי נרחב של הסביבה הימית משאריות מזון רבות שנופלות ונסחפות מחוץ לכלובים לפני שנאכלו ובעיקר מהפרשות הדגים הרבות - כולל זיהום בחנקן, זרחן ותרכובות אורגניות כמו אמוניה. זיהום זה גורם לפריחת אצות רעילות, מחסור בחמצן במים ומוות המוני של יצורים ימיים. בנוסף, המים וקרקעית הים מזדהמים מתרופות וחומרי ניקוי והדברה שמשמשים בכלובים בכמויות גדולות.
4. הפצת טפילים לטבע הימי
צפיפות הדגים הגבוהה בכלובי הדגים יוצרת תנאים אידיאליים להתרבות והתפשטות טפילים בכלובים - ומהם אל דגי הבר. הטפילים מתפשטים באמצעות דגים בורחים אבל גם באמצעות ענני ביצי כינים שנסחפים במים, דגיגי בר קטנים שחודרים לכלובים, ועוד. כלובי סלמון במיוחד ידועים כמפיצים אינטנסיביים וקטלניים של "כיני ים" (למעשה אלה לא באמת כינים אלא סרטנים טפיליים קטנים).
בעיית "כיני הים" מהווה אחת הבעיות הגדולות והיקרות ביותר של תעשיית כלובי הסלמון. למרות הטיפולים היקרים השונים שננקטים - דגים רבים בתעשייה נאכלים חיים על ידי טפילים. מחקר מצא ש-94% מדגיגי סלמון בר שעוברים בקרבת חוות כלובי סלמון בחוף המערבי של קנדה, נגועים ב"כיני ים" שמקורן בכלובים - 7 כינים בממוצע לדגיג. באזורים שבהם נסגרו חוות כלובי סלמון - עומס הכינים נמוך יותר משמעותית - ורק 34% מהדגיגים נגועים (ורק ב-1.3 כינים לדגיג).
5. הפצת מחלות לטבע הימי
צפיפות הדגים הגבוהה בכלובי הדגים יוצרת גם תנאים אידיאליים להתרבות והתפשטות מחוללי מחלות בכלובים - ואל דגי הבר. גם הטפילים נוטים להעביר איתם לדגי הבר מחלות הנפוצות בתעשייה.
כך למשל, כלובי הדגים המסחריים אמנם הוצאו ממפרץ אילת ב-2006, לפי החלטת ממשלת ישראל, 13 שנים אחרי שהוכנסו אליו - בגלל הנזקים שגרמו לשונית; אבל את המחלות והטפילים שחוות הדגים התעשייתיות הצפופות הביאו למפרץ אילת בלתי אפשרי להוציא. הם ממשיכים להתפשט ולגרום סבל ומוות המוניים לחיים התת-ימיים, כפי שעולה מהנתונים בדו"חות הניטור המדעיים השנתיים של ים סוף. כך למשל דוח אחד מדווח (עמ' 100-101) על לא פחות מ-427 אירועים מאומתים של תמותת דגים מהתפרצות חיידק סטרפטוקוק מוכר ונפוץ בתעשיית הדגים שהתגלה לראשונה במפרץ אילת כשנה אחרי שהוכנסו אליו כלובי הדגים. מאות אירועי התמותה שהתגלו ונבדקו בניטור אקראי בשנה אחת - הם כמובן רק "טיפה בים" כלל אירועי התחלואה והתמותה שממשיכים לגרום כלובי פיטום דגים שכבר סולקו (ולא רק זיהום ביולוגי נשאר אחרי סילוק מפגע הכלובים אלא גם זיהום כימי: מחקר ישראלי מצא למשל שחומרים מזהמים כמו נחושת, זרחן ואבץ, נמצאים בכמויות גבוהות מהרגיל באזור שבו שכנו הכלובים גם עשור ויותר לאחר סילוקם).
מחקרים הראו כי נגיפים מסוכנים ש"טופחו" בכלובי התעשייה הצפופים מופצים בקצב גובר ברחבי העולם כולו מכלובי הסלמון הימיים ושרשראות האספקה של התעשייה - לדגי בר - ומסכנים את שרידות אוכלוסיותיהם. ממשלת נורבגיה אף איימה לתבוע את תעשיית כלובי הסלמון על הכחדת סלמון הבר. בדגימות צואה שנאספו מתחת לחוות כלובי סלמון בחוף המערבי של קנדה נמצאו וירוסים מסוכנים ומדבקים ב-14 מתוך 15 חוות כלובים. דוח כלכלי אחד שניסה להעריך את נזקי תעשיית כלובי הסלמון לסביבה במשך 7 שנים הגיע לסכום בלתי נתפס של כ-50 מיליארד דולר.
6. פגיעה בחיות בר
חיות בר שאוכלות דגים נמשכות באופן טבעי לריכוז הדגים הגדול בבריכות ובכלובים. הן עלולות להיפגע כתוצאה מנסיונות להרחיק או להרוג אותן או כתוצאה מהסתבכות ברשתות הפרושות סביב הבריכות או הכלובים. באירופה חיות הבר שפגיעתן זוכה לתשומת הלב הרבה ביותר הן כלבי הים, שמאות מהם נורים סביב כלובי דגים בכל שנה. בישראל מוכרים מקרי ההצלה הרבים של עופות מים נודדים כגון שקנאים וקורמורנים שנפגעו סביב בריכות דגים מירי או הסתבכות ברשתות.
חקלאות מים: עינוי מתמשך
למרות הנטייה להתמקד בהרג - רוב הסבל נגרם לדגים כיום לפניו. גם בדיג סבל הדגים יכול להיות ממושך מאוד, אבל הוא עדיין קצר לאין שיעור מזה שסובלים דגים המנוצלים בחקלאות מים. כיום, כמחצית ויותר מהדגים בעולם מגיעים מחקלאות. הגדילה שלהם אטית הרבה יותר מחיות יבשה וזה אומר הרבה יותר זמן לסבול - לרוב שנה עד שלוש שנים.
אלה כמה ממקורות הסבל המרכזיים בתעשייה, בהתבסס על מאמרים ודוחות רווחה מדעיים ועל תחקירי שטח (ובראשם תחקיר אנימלס וחדשות כאן11 על בריכות הדגים הגדולות בישראל) כאחד:
- הצפיפות הקיצונית מונעת מהדגים לבצע התנהגות טבעית ומובילה למצוקות רבות נוספות בעיקר בגלל הצטברות הפרשות והידלדלות החמצן במים (כשכל תקלה או הפסקת חשמל יכולות לגרום מוות המוני).
- מצוקת נשימה עד כדי חנק כתוצאה מרמות חמצן נמוכות במים (הצפופים והעכורים מהפרשות).
- זיהומים ומחלות מתפשטים במהירות בבריכות וכלובים וגורמים לתמותות המוניות. הם גם גורמים לתעשייה להשתמש שימוש הולך וגובר, לא מפוקח ולא חוקי בחלקו, בחומרי הדברה ותרופות.
- טפילים גם הם משגשגים מאוד בבריכות וכלובי דגים צפופים. זה גורם למיליוני דגים להיאכל חיים על ידי טפילים שאין להם אפשרות להיפטר מהם. תיעודים מתעשיית הסלמון מגלים עומס טפילים קיצוני ופצעים פתוחים על חלק ניכר מהדגים.
- דיכאון. מחקר מצא כי דגי סלמון בכלובי הפיטום המסחריים מצויים במצב קבוע של מתח - בדמם נמדדו רמות גבוהות במיוחד של הורמוני סטרס - ושרבע מהם מפתחים עקב כך תסמינים התנהגותיים של אפתיה ואנורקסיה האופייניים למצבי דיכאון בחיות יבשה, עד כדי הרעבה עצמית למוות.
- עיוות גנטי. דגים בתעשייה סובלים מעיוותים ונכויות שנגרמים בשל מניפולציות גנטיות, בעיקר להגברת קצב הגדילה שלהם. דגי סלמון רבים בכלובים סובלים מעיוותים גופניים ניכרים, המיוחסים לקצב הגדילה המהיר (אך גם לחיסונים המוזרקים להם ידנית בקצב מהיר). כמחצית מדגי הסלמון בכלובים ברחבי העולם חירשים או כמעט-חירשים, כתוצאה מקצב הגדילה המהיר שנכפה עליהם. כ- 95% מהם סובלים מעיוותים גופניים מסוגים שונים הנובעים מקצב הגדילה הלא טבעי.
- הרג אכזרי מאולתר במשק, למשל במסגרת "דילולים" המוניים, כפי שעולה מתחקירי שטח רבים.
- טיפולים מכאיבים ופוצעים. הרבה מהטיפולים פוגעים בדגים בעיקר בשל המהירות בה הם מבוצעים, והתזוזות המהירות של הדגים (בשל החנק והפחד מחוץ למים) כפי שהזכרנו לגבי החיסונים - שמוזרקים במהירות לדגים תוך כדי שהם מפרפרים על מסוע מחוץ למים. טיפולים מכאיבים ופוצעים אחרים כוללים למשל: העברה בין בריכות (גם מסוגים שונים - "אימון", אחסון, פיטום), מיונים ודילולים (ידנית או מיון אוטומטי לפי גדלים באמצעות "בורג" מתכת ענקי, שכפי שנחשף בתחקיר אנימלס וכאן11 גורם פציעות רבות לדגים), סחיטות ביצים/זרע ("אילוץ הטלה"), ועוד.
חלק מהסבל והמוות שנגרמים בתעשיית חקלאות המים מקורם בניסיון להתגבר על גורמי סבל ומוות אחרים:
- למשל, דגי הסלמון בכלובים סובלים קשות גם מטיפולים אגרסיביים נגד טפילים. בשנים האחרונות נוספים עוד ועוד טיפולים מכאיבים נגד טפילים, שכבר פיתחו עמידות מוגברת לחומרי ההדברה. כך סובלים כיום דגי הסלמון מ"טיפול" חדש ואלים (שמכונה בתעשייה "טיפול תרמי" או "רחיצה" - bathing), במהלכו הם נשאבים אחד-אחד בצינור מהמים למתקן צף מיוחד שבו הם בין היתר מושלכים למים חמים מאוד לזמן קצר. חלק מהדגים מתים בתהליך, וגם השורדים סובלים מפציעות ושוקעים אחריו לתחתית הכלובים באפיסת כוחות. ארגונים להגנת בעלי חיים דורשים לאסור את התהליך.
- קורבנות המוניים מסוג חדש - במסגרת מירוץ החימוש בין תעשיית כלובי הסלמון וכיני הים - הם דגי הנקאי (ממספר מינים) שהחלו לנצל בתעשייה בשנים האחרונות במספרים הולכים וגדלים מעריכית. כך למשל כ-50 מיליון דגי נקאי מתים מדי שנה בתעשיית כלובי הסלמון הנורבגית בלבד (שהיא המקור לכל הסלמון הנמכר בישראל, לצד תעשיית הכלובים בצ'ילה).