"למה לא נותנים להם תנאים יותר טובים?"
זה לא ישתלם גם לבעלי המשקים?! פרות מאושרות הרי נותנות יותר חלב, לא??
לא פעם שואלים אותנו איך זה שאנחנו (אנימלס/"הטבעונים"/כל מי שאכפת לו) צריכים לדאוג לשלום חיות המשק יותר מאשר ה"בעלים" שלהן. האם אין ל"בעלים" את האינטרס הכי גדול לדאוג לבריאות ולרווחה של החיות "שלהם", לפחות עד שהן נשחטות? האם הם לא גם מפסידים כשחיות מתות מצפיפות גדולה מדי, למשל? "חיות משק" סובלות "נותנות" פחות חלב וביצים, לא??
לשאלה הזו יש הרבה נוסחים. לפעמים היא מופנית אלינו בצורת עצה טובה:
"עדיף שתנסו לשתף פעולה עם החקלאים… גם להם ישתלם שהחיות יהיו יותר בריאות ושמחות!"
…או בצורת האשמה:
"עדיף שתתמקדו במאבק לשיפור התנאים במקום לנסות לשכנע את כולם להיות טבעונים!"
אבל האם ההנחה של השואלים/מייעצים/מאשימים באמת נכונה? האם באמת גם לבעלי המשקים ישתלם לתת תנאי מחיה ראויים לבעלי החיים במשקים? או לפחות, לצמצם מעט את הסבל? או שזה רק מיתוס?
אפשר להגיד שזה מיתוס שמבוסס על סיפור אמיתי; בעיקר על משקים שהיו קיימים פעם - מראשיתם ולאורך אלפי שנים עד המהפכה התעשייתית ותיעוש המשקים. אבל לפני שנראה מתי המיתוס הזה היה נכון, נתבונן לרגע עד כמה הוא כבר לא רלוונטי לימינו. אם לקחת את דוגמת הצפיפות שהזכרנו - אז לחקלאי מסורתי זה אכן היה נראה כמו טירוף מוחלט לצופף "חיות משק" עד מוות. פעם - מוות של חיית משק נחשב כרע בהכרח, לעתים אסון ממש. כיום אין במוות ("תמותה") משהו רע כשלעצמו. כיום מוות-מצפיפות הוא חלק מובנה מהשיטה: לחקלאי אין אינטרס למנוע מוות - אלא להפיק כמה שיותר כסף לשנה משטח המשק - וזה אומר (במשקי בשר) לפטם בו כמה שיותר בעלי חיים עד ל"משקל שיווק" בשנה; הצפיפות האידיאלית מבחינת בעל לול תעשייתי היא לא הצפיפות המקסימלית שבה לא מתים בעלי חיים - אלא הצפיפות הרווחית ביותר, עם אחוזי התמותה הממוצעים שנגזרים ממנה, יהיו אשר יהיו; ולמרבה הצער - אפשר להפיק יותר בשר (וכסף) מציפוף בעלי חיים עד מוות (של חלקם) - מאשר ממתן מרחב מחיה ראוי לכולם.
חיים בעבר
למי שמניח ש"גם לחקלאים כדאי לדאוג לרווחת בעלי החיים" יש לרוב דימוי מיושן של משק החי, שנראה כאילו הוא מתבסס על תיאור משקי חי בספרי ילדים יותר מאשר על היכרות עם תעשיות מזון במאה ה-21:
"הגדלת המשקים, צמצום מספר העובדים, חלוקת העבודה הגוברת והתפתחויות נוספות בטכנולוגיה ובארגון החקלאי, הפכו את כל הקטגוריה של היכרות אישית לבלתי רלוונטית. המוני החיות הפכו עבור החקלאים מאוסף של אינדיבידואלים למאסה עם תכונות משלה, והמגע בין המנצלים למנוצלים קיבל בהכרח אופי חדש ומנוכר."
(אריאל צבל, "יחסים אנונימיים: החקלאי האוטומטי והבורג החי שבמכונה")
אפשר להגיד שהשאלה מבוססת על טעות: היא מניחה שהרווחיות נמדדת ביחס לחיה ספציפית כמו שהיה אולי במשך רוב ההיסטוריה, כשלאיכר היו פרה או שתיים - ולא ביחס הכנסות-הוצאות לזמן-ושטח כפי שהיא נמדדת כיום. לאיכרים שטיפלו בחיות המשק הבודדות שלהם (לאורך רוב ההיסטוריה) באמת היה אינטרס לדאוג לשלומן, בגלל שחיות המשק שברשותם היו מעטות, יקרות, טופלו אישית, יועדו להאריך ימים, ונוצלו למגוון מטרות - בניגוד למצב כיום שבו חיות המשק הן רבות, זולות, אנונימיות, קצרות-ימים וחד-תכליתיות.
אבל איך ההבדלים האלה בין הניצול החקלאי-מסורתי לניצול החקלאי-תעשייתי צמצמו-עד-ביטלו את האינטרס והעניין של החקלאים בשלום "חיות המשק" שלהם?
1. עדיף שמי שמנצל אותך יכיר אותך
- פעם היו הרבה פחות חיות משק בעולם - ורוב בני האדם היו חקלאים. לאדם (איכר) הממוצע היו חיות משק ספורות. הוא כמובן הכיר אותן באופן אישי, טיפל בהן לאורך שנים, לרוב לכל אורך חייהן, זכר את ההיסטוריה האישית והרפואית של כל אחת מהן, ולרוב אפילו כינה אותן בשמות.
- היום היכרות אישית בין "לולן" לבין רבבות העופות הצפופים והמתחלפים תדיר היא אבסורדית, בלתי אפשרית.
- היום אפרוח עובר, רק ביממה הראשונה לחייו (במדגרה) בין ידיים של אינספור אנשים זרים (מפרידי קליפות ביצים, ממיינות "פגומים", ממיינות לפי מין, קוטמי מקורים, מזריקי חיסונים, אורזים למשלוח, ועוד).
- היום בעל לול מקבל לסמארטפון עדכונים מהלול, בו כלואות לפעמים רבע מיליון נפשות, והוא יכול לנהל מרחוק את רוב המכשור בלול (מזון/תאורה/אוורור/ועוד), גם כשהוא נמצא בצד השני של העולם. את מעט העבודה שמכונות עדיין לא מצליחות לעשות (בעיקר איסוף גוויות ו"דילולים") מבצעים עובדים שכירים (בישראל לרוב זרים) נטולי כל קשר כלכלי ורגשי ל"ים" החיות האנונימי.
אין כמעט דמיון בין טיפול אישי לאורך שנים בפרה או שתיים - לבין ניהול רפת עם מאות פרות שיש להן רק מספרים, ושהטיפול בהן מתבצע ברובו ע"י מכונות, קבלנים ופועלים שכירים. כשאת/ה מטפל/ת בבעל חיים מוכר לאורך שנים רבות - גם האינטרס הכלכלי וגם הנטייה הנפשית מעודדים אותך להשקיע בשיפור מצבו וחייו; אבל כשיש בבעלותך המוני חיות מתחלפות-תדיר שאתה לא מכיר - אין לך ממילא אפשרות לדאוג לכולן, וגם שום אינטרס כלכלי או נטייה נפשית בכיוון. וממילא, את/ה לא מטפל/ת באף חיה, כי אף אדם כבר לא באמת "מטפל" בהן במובן המסורתי, ובטח לא לאורך כל חייהן; ה"טיפול" המועט שניתן לה אם בכלל על ידי בני אדם - אינו טיפול אלא ביצוע פעולות על גופם בשיטת סרט נע, ע"י עובדים רבים ושונים, שבהכרח לכל אחד מהם רק תפקיד זעיר בחייהן (כמו צריבת מספר, שקילה, טילוף, חיסון, הזרעה, זירוז לשחיטה, וכו').
2. אם להיות רכוש - מוטב בעלים אחד
- פעם "חיות משק" לא רק חיו הרבה יותר שנים - אלא שתוחלת חייהן הטבעית היוותה את מסגרת ההתייחסות מקובלת. הם נולדו במשק המשפחתי, מתו בו, וכך גם הוריהן וילדיהן. גם אם לעתים נשחטו בעלי חיים צעירים באירועים יוצאי דופן - לרוב זה נחשב בזבוז בחברה חקלאית מסורתית לא לנצל את יכולתו של העגל לגדול ולהיות לשור שבכוחו לחרוש את השדה במשך שנים - או פרה שתפיק חלב לאורך שנים.
- היום אורך חיי "חיות המשק" נגזר מחישוב כלכלי של רווחיות, שתוחלת החיים הטבעית כלל לא רלוונטית לו. אם החישוב מגלה שיעיל יותר "לסחוט" תרנגולת או פרה במשך שנתיים (תרנגולות) או ארבע שנים (פרות) באופן שהורס את גופן כליל, ואז להחליף אותן ב"חדשות" - כך עושים כולם. גם פרות וגם תרנגולות נדרשות כיום להטיל ולייצר חלב בכמות שגורמת לבריחת סידן מואצת מעצמותיהן ולהתמוטטות השלד שלהן בגיל צעיר, גיל שהוא שבריר מתוחלת חייהן הטבעית. העלות שנובעת מהצורך להחליף אותן כל שנים מעטות בחדשות - מתקזזת עם הרווחים הגדולים בהרבה שמופקים מהניצול האינטנסיבי יותר שלהן.
3. אם להיות מנוצל - אז להרבה מטרות
זה אולי לא נשמע הדבר הכי נחמד בעולם להיות מנוצלים להרבה מטרות, וזה… באמת לא נחמד בכלל! אבל מייד נראה למה זה עדיין עדיף בהרבה על מצב שבו מנצלים אותך רק למטרה אחת.
- פעם חיות משק יועדו למגוון מטרות ושימושים. פרה או שור במשק המסורתי יועדו לרוב גם להעמיד צאצאים, גם להפיק חלב, גם לסחוב מחרשה בשדה וגם לשמש לבשר ולעור בסופו של דבר (וזוהי רק רשימה חלקית).
- היום התיעוש פיצל את הפונקציות האלה והפך כל "חיית משק" לבעלת "ייעוד" אחד בלבד. כך למשל רק זכרים בודדים מנוצלים כיום לרבייה - בעוד כל היתר מסורסים; תעשיית חלב הבקר נפרדה מתעשיית בשר הבקר, כולל מבחינת הגזעים שעוותו לניצול בכל אחת מהן; ובאף תעשיית-חי לא מנצלים כבר את הבקר גם לחריש כמו פעם.
ה'פטור' שקיבלו השוורים מהעבודה הקשה בשדה יכול אולי להיראות לנו כמו ברכה והקלה עבורם - אבל בפועל מדובר בקללה. כששוורים נדרשו לעבוד קשה בשדה - כל איכר חכם קיווה וניסה שהם יהיו בריאים כמו שור - חזקים ונמרצים ואפילו מרוצים, עד כמה שאפשר. היום, כשהדבר היחיד שעגלים נדרשים (או יכולים) לעשות הוא לעלות במשקל - תפקוד לא-רצוני שנכפה עליהם על ידי עיוות גנטי, מזון מרוכז ותרופות - אין שום אינטרס לבעל המשק שהם יהיו בריאים או חזקים, ושום עניין בשאלה אם הם נמרצים או מרוצים יותר או פחות. אפילו להפך, אם כבר - בהמות נמרצות ובריאות מוציאות יותר אנרגיה וצורכות יותר מזון מבהמות מדוכאות וצולעות; עגל שבקושי זז - עולה מהר יותר במשקל.
כשאנחנו צריכים מבעל חיים מגוון של דברים, חלקם אפילו פעולות רצוניות - גובר האינטרס הכללי שלנו שהם יהיו במצב טוב, כי כל בעיה שתהיה להם - תפגע כנראה איכשהו גם בנו. אבל כשאנחנו צריכים מבעלי חיים רק דבר אחד (במיוחד בלתי-רצוני) - אנחנו יכולים להכפיף את כל חייהם וגופם באופן מוחלט אך ורק למטרה הזו, תוך אדישות לכל השאר. פתאום חיות המשק לא חייבות להיות חזקות; לעזאזל - הן אפילו לא צריכות להצליח ללכת או לעמוד! אפשר לעוות את כל הגוף של תרנגולים כדי שיגדלו כמה שיותר מהר וייצרו הרבה "שניצל" ומעט "עצמות", ולמי אכפת אם השלד לא מצליח לשאת את השרירים ממש, כל עוד מספיק עופות שורדים עד השחיטה.
וכך, מאמצע המאה ה-20 פותחו גזעים נפרדים ושונים של "פטמים" ושל "מטילות", שהלכו והתרחקו יותר ויותר בהקצנת עיוותיהם הגופניים הרצויים: תרנגולים מגזעים לבשר עוותו לגדול במהירות (ולפתח חזה עצום), בעוד שגזעים להטלה עוותו להטיל הרבה מאוד ביצים (וגדולות במיוחד). זו הסיבה שהחלו להשמיד את כל האפרוחים הזכרים מגזע המטילות - הם לא יטילו ביצים כי הם זכרים, והם לא יגדלו במהירות רווחית מרבית כי הם לא עוותו למטרה הזו. לפי ההיגיון התעשייתי החדש - הם לא יותר מתוצר לוואי, פסולת.
ובקיצור, כשהקשר עם החיות מבוסס על כך שהן עוזרות לנו במגוון של תחומים - יש לא רק אינטרס מוגבר להגן עליהן ועל רווחתן באופן כללי - אלא גם נטייה נפשית לעשות את זה, שנובעת מראייה שלהן בהקשרים שונים, מהיקשרות אליהן, מהכרת תודה אפילו. כשכל מה שחיות מיועדות לעשות זה פונקציה לא-רצונית אחת כמו גדילת שרירים או הפקת חלב - קל יותר להתייחס אליהן בניכור מוחלט כמו אל מכונות.
4. אם להיות רכוש - אז יקר
- פעם חיות המשק היו הרכוש היקר ביותר של האיכר הממוצע. ושוב, להיות רכוש זה לא משהו - אבל אם כבר להיות רכוש - מוטב להיות רכוש יקר.
- היום חיות הן הרכיב הכי זול במשק ביחס לכל שאר ההוצאות - קרקע, חשמל, תרופות, מזון, עבודה, ביטוח…
ככל שחיה יקרה יותר יש סיכוי רב יותר שישקיעו מאמצים כלשהם בהבטחת חייה, בריאותה ואפילו רווחתה. עד היום היחס לפרות גרוע פחות מהיחס לתרנגולות בדיוק מהסיבה הזאת - הן יכולות להימכר ביותר כסף. הפיכתם של אפרוחים להיות הרכיב הזול ביותר בלול חרצה את דינם להיות מצופפים בכמויות שבהם אחוזים גבוהים מהם מתים, כי הרווחיות-למטר-רבוע-בשנה גדלה בזכות הציפוף מספיק כדי לפצות על כך והרבה יותר. ההוצאות האחרות בתפעול הלול כל כך הרבה יותר יקרות - שמוטב לצופף יותר מ-20 תרנגולים למטר רבוע גם ב"מחיר" (זניח) של תמותה המונית קבועה של אלפי תרנגולים במחזור גידול.
