האם "בת הים הקטנה" הוא סרט זכויות בעלי חיים?
האם הסרט המצויר הקלאסי של דיסני על נערה שהיא "חצי דג" יכול לעודד אמפתיה לדגים? ביקורתיות לסוגנות? ואפילו צמחונות וטבעונות?
בעקבות הגעתה למסכים של הגרסה המחודשת ל"בת הים הקטנה", סרט שעוסק לא מעט בחיות-אדם וביחסים בין חיות לבני-אדם - חזרנו אל קלטת הווידאו השחוקה מרוב צפיות חוזרות בילדותנו, כדי לבדוק עד כמה אמיץ וביקורתי היה הסרט-דיסני-לכל-המשפחה הזה באיך שהציג את היחסים בין בני אדם לחיות אחרות.
הרימייק לסרט המצויר הקלאסי של דיסני "בת הים הקטנה" מגיע לבתי הקולנוע - ומי שהתעייף מהוויכוח (שהתחיל עוד מזמן) על ליהוק שחקנית שחורה (האלי ביילי, שגם במציאות לא אוכלת את חבריה הדגים) לתפקיד הגיבורה - מוזמן להרהר בשאלה אחרת שרלוונטית גם לסרט המקורי: האם ייתכן שהסרט המצליח של ענקית האנימציה (בעלת השת"פ ההדוק עם מקדונלדס) משקף נקודת מבט ביקורתית על הפגיעה של בני האדם בבעלי חיים אחרים?!
"אדם ו"חיה": לא באמת ניגודים
בני אדם תופסים את עצמם לרוב - ומייצגים את עצמם ברוב יצירותיהם - כנבדלים מהותית מחיות. גם בדיבור נהוג להשתמש במילים "חיות" ו"בני אדם" כניגודים, כמו שחור ולבן - תוך התעלמות מכך שיש ביניהן למעשה יחסי הכלה: בני אדם הם סוג (אחד) של חיות.
"בנות ים" הן יצורים מיתולוגיים המלווים את האנושות על פני אלפי שנים בתרבויות רבות, כחלק מגלריה של יצורים שהם "חצי חיה וחצי אדם" כגון אנשי זאב, מינוטאורים, ועוד. בנות ים ("סירנות") נזכרו אפילו בתלמוד ובמסורת ההלכתית היהודית ונידונו ברצינות רבה כבעלי חיים ממשיים על ידי רש"י, הארב"ד, הרמב"ן, ורבים נוספים. למה יצרו ושימרו דורות על דורות של אנשים את המיתוס אודות יצורים אגדיים ש"חציים אדם וחציים חיה"? מה אפשרה הפנטזיה המשונה הזאת?
תהיה הסיבה (המרתקת) לכך אשר תהיה - קיומם המדומיין של יצורים אלה מערער על הגבול שבני אדם לרוב עמלים לצייר ולהגביה בין האדם ליתר בעלי-החיים. בנוסף, סיפורים אודות אדם-חיה מעודדים הזדהות עם גיבוריהם – ודרכם אפילו עם חיות אליהן יצרו היצורים הללו גשר בגופם - דגים, במקרה של בנות-ים. יצורי כלאיים אדם-חיה, ו/או בני אדם שהופכים לחיות (כמו למשל בסרט "אחי הדוב" או בספר "חזירויות") יוצרים גם פוטנציאל לביקורת על הנחות ספישיסטיות בסיסיות.
דיג כרצח - בדיסנילנד
בני הים מהווים יצורי כלאיים אדם-דג, וכמוהם למעשה גם שפע הדגים ויצורי הים, אשר מואנשים אף הם בכבדות (בדיבורם, באיור פרצופיהם, בסנפיריהם המשמשים כידיים, ועוד - ומעט פחות בגרסה החדשה). למרות שלכאורה מדובר בבני אדם בתחפושת דגית, ייצוג הפרספקטיבה של עולם יצורי הים מול בני האדם (וכלי ההרג המציאותיים מאוד שלהם) מאפשר הזדהות נדירה עם יצורים שנהוג כמעט תמיד להתעלם מנקודת מבטם. הפוטנציאל מתממש לאורך "בת הים הקטנה" בעיקר באמצעות עיסוק מפתיע בישירותו בדיג ובאכילת דגים.
יצורי הים מבטאים לכל אורך הסרט את יחסם לדיג כאל אלימות וטבח, ולבני האדם – כאל פראים חסרי נשמה. כך למשל, כשמלך הים טריטון מטיח בביתו: "היית עלולה להיראות על-ידי אחד מהברברים האלה... בני האדם", אריאל עונה לו: "אבא, הם אינם ברברים!", והוא משיב לה: "הם מסוכנים. אינני רוצה שבתי הקטנה תעלה בחכתו של טורף דגים אכזר". בהזדמנות אחרת פולט הסרטן סבסטיאן: "אמרתי לה להתרחק מבני אדם - הם רעים, הם צרות!". גם כשאריאל מתרצת את הצלת הנסיך מטביעה בפני אביה ("הוא היה עלול למות"), הוא עונה לה: "פחות בן-אדם לדאוג בגללו". כשהיא עונה שהוא "אפילו לא מכיר אותו", הוא זועם: "מכיר אותו? אני לא צריך להכיר אותו. הם כולם דומים: חסרי אופי, פראים, אוכלי דגים – חסרי יכולת להרגיש". ובדיבוב העברי: "...משליכי חכה ורשת, טורפי דגים, משוללי רגשות". הטענה על חוסר היכולת של בני אדם להרגיש לכאורה עוסקת ברגשות החמלה שלהם, אך גם מהווה תמונת ראי ביקורתית ואירונית של ההכחשה הנפוצה בקרב בני אדם של יכולת דגים להרגיש (ושל נסיונות מדעיים להכחיש את יכולת ההרגשה של חיות בכלל).
ההתרחשות הראשונה הנראית בסרט היא העלאת רשת עמוסה דגים לספינה. במבט מרחוק הדגים נראים אחידים וחסרי הבעה, אך מרגע שהמצלמה מתמקדת באחד מהם, שמצליח במקרה להשתחרר ולחמוק, פניו כבר נראים מלאי הבעה ורגש. הוא מחליק בפחד מידי אחד הדייגים, וכשהוא בתוך המים נושם עמוקות לרווחה ובורח בשמחה.
הסרט מעודד הטלת ספק בהיותה של הקידמה הטכנולוגית של בני האדם סימן לעליונותם המוסרית. אריאל, שמאוהבת בעולם החפצים המלאכותיים של בני האדם ששוקעים במצולות עם ספינות טבועות ומציתים את דמיונה, תוהה "איך ייתכן שעולם שיש בו דברים יפים כל כך יכול להיות רע?". כאילו באקראי שולה הסרטן סבסטיאן בדיוק בו-בזמן מאוסף החפצים הקסומים קרס דיג – חפץ שכל תכליתו לפצוע ולהרוג יצורי ים תמימים – כתשובה אילמת לשאלתה של אריאל.
שיר הנושא המוכר של הסרט, "בתוך הים", מהווה מקבילה ברורה ללהיטים נוספים מסרטי דיסני כמו "Bare Necessities" ("הטבע הוא נדיב וטוב" מ"ספר הג'ונגל") או "אקונה מטטה" (מ"מלך האריות"). שירים אלה מייצגים בסרטי דיסני הנאה פשוטה וחסרת דאגות מהחיים הטובים בטבע, הרחק מעולמם חמור-הסבר של בני האדם. הנאה זו אמנם מתגלה תמיד בהמשך הסרטים כבלתי רלבנטית לגיבור (הוא נמשך, או "נועד", לדברים אחרים), אך בשיר "בתוך הים" מאופיינים "החיים הטובים בטבע" בראש ובראשונה במרחק מבני האדם. ב"בתוך הים" מצטיירים בני-האנוש לא רק כשבויים בחיים מלאכותיים ועתירי דאגות, אלא כיצורים רצחניים ממש. מתוך השיר בדיבוב העברי:
"דגים נבראו בטבע, בים הם מאושרים.
אבל גם בדרך קבע – אותם אנשים תופסים.
כל עוד הם לנוי וצבע – עדיין ברי מזל.
אותם גם אוכלים לשובע – וזה כבר מאוד חבל!
בתוך הים, בתוך הים –
שם לא אוכלים, צולים, מטגנים בתוך שמן חם,
מרק סרטנים הוא מעדן – ואם נצוף זה מסוכן,
אך במצולות יש רק מעלות כאן, בתוך הים"
רצחנות בני האדם מוצגת בישירות גלויה ומפתיעה באמצעות פעולות שגרתיות מחיי היומיום של הצופים (כמו צליית דגים) שנתפסות לרוב כבילוי תמים. די להיזכר רק כמה אנשים שמגדירים את עצמם כצמחונים אוכלים בכל זאת דגים.
קצב מאוהב
סבסטיאן הסרטן נקלע במהלך הסרט למטבחו של שף הארמון הצרפתי, בדיוק בשעה שזה ממלא סרטנים לארוחת הנסיך ובת הים. הוא מתחלחל כשעיניו נחות על דגים מבותרים, וצופה באימה בטבח רוקד ושר, תוך כדי בישול, "שיר אהבה" לדגים.
השיר נפתח בהצהרת אהבתו הגדולה אליהם ("מאוהב בדגים" בדיבוב העברי) וממשיך בתיאור בוטה (מילולי וחזותי) של הדרך בה אהבה זו מתבטאת: בעריפת ראשיהם בגרזן, בעקירת קרביהם בסכין ובהכאתם בפטיש (ועוד). מתוך השיר (בדיבוב העברי): "בפטיש כשהדג מקרטע, משטחים את גופו, וחותכים בו חתך, וקצת מלח זורים אחר-כך...". בגרסת המקור באנגלית אף פונה הטבח תוך כדי השיר אל הצופים ושואל: "אני אוהב דגים קטנים... אתם לא?", פנייה שעשויה להביך אוכלי דגים בקהל, שמוצאים עצמם שותפים בעל כורחם לקריצה הסדיסטית של הטבח-קצב. כך גם בהכרזתו "הנה משהו מעורר תיאבון" נוצרת ציפייה לחוויה מענגת, אך מייד מומחשת האלימות הכרוכה בה: "תחילה משטחים את הדג בפטיש, ואז את הבטן חותכים לפרוסות". גם כשהטבח מגלה את סבסטיאן, הוא משתמש כלפיו בכינוי חיבה ("הסרטן החמוד") העומד בניגוד מקאברי ליחס האלים המצפה לו מידיו: "ועכשיו באמת לא יכאב, אתה מת! אז תשמח שאתה לא נשאר... כי יהיה קצת גועש בסיר על האש, אז אמור לכולם: 'אורבואר!'". הסצנה מסתיימת במרדף סלפסטיק קומי, בו מושם ללעג הטבח המרושע, שנכווה מהשמן הרותח אליו ניסה להשליך את סבסטיאן, ובאופן כללי הולך ויוצא מכליו עד שהוא מחריב את מטבח הארמון בניסיונות מגושמים להרוג סרטן קטן ומפוחד.
דיג כמלחמה
הסרט מציג את הדיג כ"מלחמה" (חד צדדית ולא הוגנת אמנם) בין שתי ממלכות: ממלכת האדם וממלכת הים. זאת, בניגוד לתפיסה הרווחת לפיה דיג הוא "עבודה" שבני אדם מבצעים כדי להפיק משאבים מהים. בסוף הסרט מוחלפת המלחמה בשלום ובפיוס בין הממלכות, אף כי לא נאמר מה יעלה בגורל מנהגי הדיג האנושיים.
לאחר הסיום המתקתק (והמאולץ), מסתיים הסרט בסצנה שאמורה כנראה למתן את הצרבת: מרדף אחרון של הטבח המטורף אחרי סבסטיאן הסרטן, שבסופה שובר הטבח את כל שיניו. הטבח-קצב מוצג כמשוגע שלומיאלי - לא רשע מסוכן ומפלצתי כמו מכשפת הים, למשל - וסיום הסרט לא מותיר לו אפילו שיניים לאכול בהן.
יש משהו צבוע ונוח מאוד בהאנשת כל הרוע שבהריגת בעלי-חיים לאכילה והשלכתה על מי שהורגים את החיות והופכים אותן ל"אוכל" - הטבחים והשוחטים. הנסיך טוב הלב, שקפץ אל הלהבות להציל את כלבו וכמעט טבע בגלל זה, לא הסתייג מאכילת הסרטנים והדגים שבישל הטבח עבורו. אבל אלה כבר מגבלות שקשה לדמיין סרט "דיסני לכל המשפחה" חורג מהן. עצם הייצוג הביקורתי העקבי של הרג דגים וסרטנים למאכל הוא עניין נדיר למדי בסרט "לכל המשפחה", שעשוי לעורר את מצפונם של צופים רגישים בקהל הגדול של הסרט.