מאיפה מגיע סלמון לישראל?
ומה קורה לחיים בים של המדינה ממנה מגיע רובו הגדול?
בעבר הראינו שאין כל גידול או דיג מקומיים של סלמון בישראל, משום שזהו לא אזור תפוצה טבעי של אף מין סלמון, וגם לא ניתן לגדל אותו בים חם כמו הים התיכון. כל דגי הסלמון שנמכרים בחנויות ורשתות השיווק בישראל מגיעים מגידול מלאכותי - מכלאות פיטום ימיות - שנודעו לשמצה במחלות והטפילים שהם מפיצים לדגי הבר. הדגים מיובאים לישראל בקירור או בהקפאה.
אבל מאיזה מדינות מיובאים דגי הסלמון לישראל? מתברר שהרוב הגדול של דגי הסלמון מגיעים לישראל ממדינה אחת.
דגי אוסלו
כ-75% מדגי הסלמון שנמכרים בישראל מגיעים מכלובים לחופי נורבגיה, שהיא גם היצואנית הגדולה בעולם של דגי סלמון. ענף "חקלאות המים", ובעיקר של דגי סלמון, היא ענף הייצוא השני בגודלו בנורבגיה, אחרי נפט וגז. לפי נתוני "איגוד הדגה הנורבגי", ישראלים אוכלים כ-4 ק"ג סלמון בשנה - כמעט כמו הנורדים, והישראלי הוא הצרכן שצורך הכי הרבה "פילה סלמון" לנפש לעומת כל מדינה בעולם!
רוב יתר דגי הסלמון שמיובאים לישראל, כ-20%, מגיעים מכלובים לחופי צ'ילה.
סימן עקיף לעוצמת הדומיננטיות של תעשיית כלובי הסלמון הנורבגית בשוק הישראלי הוא כתבות-הפרסומת שהיא רוכשת לעצמה בכלי תקשורת עבריים, כולל כאלה הכרוכות בהשקעות יוצאות דופן כמו מימון חופשות בנורבגיה ("סיורים לימודיים"!) לעיתונאים ישראלים. למשל, אחת התוצאות הראשונות שעולות בחיפוש גוגל על תעשיית הסלמון היא כתבה בפורטל "מאקו", שהיא למעשה פרסומת ושיר-הלל לתעשיית הדיג הנורבגית, בכסות דקה של מעין "סקירה ביקורתית" שלה. רק מי שיגיע לתחתית הכתבה (הארוכה) יגלה ש"הכותבת הייתה אורחת של איגוד הדגה הנורווגי". וזה עוד לפחות צוין איפשהו, בניגוד לתמורה שהפורטל עצמו קיבל ודאי עבור פרסום התוכן השיווקי.
מה עשתה תעשיית הסלמון לטבע בנורבגיה?
תעשיית הסלמון גרמה וממשיכה לגרום לאסון אקולוגי מתמשך. ארגונים להגנת הסביבה מתריעים כי לחיים בנהרות ובים נגרמות השפעות "קטסטרופליות ובלתי הפיכות" על ידי כלובי הסלמון.
למשל, לפי ארגון הסביבה האיסלנדי NASF שמוקדש להגנת הסלמון האטלנטי (ראשי התיבות שלו הן: The North Atlantic Salmon Fund) אוכלוסיית דגי סלמון הבר של נורבגיה נחתכה בחצי ב-20 השנים האחרונות, במקביל להתרחבות חסרת תקדים בחוות כלובי הסלמון ובבעיות שאיתן היא מתמודדת (בראשן - מחלות וטפילים). בנורבגיה מעריכים שאוכלוסיית דגי סלמון הבר במדינה מונה כיום כ-530,000 דגים בלבד - כמחצית מלפני שני עשורים. כאלפית מאוכלוסיית דגי הסלמון ה"מטופחים גנטית" בתעשייה. גידול סלמון במכלאות רשת פתוחות נחשב להשפעה האנושית הגדולה ביותר על אוכלוסיות הבר של דגי סלמון.
בנוסף, בכל שנה בורחים בממוצע כ-200,000 דגי סלמון ממכלאות הרשת מול חופי נורבגיה (זאת על פי דיווחי חברות הסלמון עצמן לרשויות). כ-71% מהנהרות של נורבגיה "מזוהמים גנטית" בגלל שאוכלוסיות סלמון "מטופחות" גנטית (כלומר, מעוותות גנטית, לגדילה מהירה יותר למשל) שנמלטו אליהן גודשות ולעתים "מטביעות" מבחינה מספרית את דגי הבר. זיווגים בין דגי סלמון שנמלטו מחוות פיטום לבין דגי סלמון בר משפיעים באופן חמור ובלתי הפיך על אוכלוסיות הבר: הם מחלישים אותן ומפחיתים את מספרי הצאצאים ואת כושר ההישרדות של המעטים שבכל זאת בוקעים.
המצב כה חמור עד שממשלת נורבגיה עצרה את הנפקת הרישיונות החדשים לפיטום דגי סלמון בכלובים.
בעיה חמורה לא פחות היא "מגיפת" כיני הים. אלה טפילים קטנים שמתרבים מאוד בכלובי הסלמון, אשר היות שהם עשויים רשת, כלומר פתוחים מבחינת יצורים זעירים כמו טפילים - הם לא נשארים רק בהם. מחקר שנערך לאחרונה בנורבגיה מצא שמגיפות כיני ים שמקורן בכלובי הפיטום הצפופים, הרגו לפחות 50,000 דגי סלמון בר בין השנים 2010 ל-2014.
תעשיית הסלמון משתמשת בשיטות שונות כדי להתמודד עם מגיפות כיני הים: רעלים מושלכים למים או מוחדרים למזון הדגים; מינים אחרים של דגים "נקאים" מוכנסים למכלאות כדי לאכול את הכינים מהדגים הנגועים; ובשנים האחרונות התחילו אפילו לשאוב דגים לטיפולים תרמיים תכופים - "כביסות" - שבהם נשטפים הטפילים מגופם בחום של 30 מעלות צלזיוס. לאחר הטיפול הטראומתי מהסוג האחרון הדגים צונחים באפיסת כוחות לתחתית הכלוב למשך שעות עד ימים, וחלקם מתים. הטיפולים השונים מייצרים כמויות אדירות של פסולת רעילה שנשטפת לאוקיינוס באין מפריע, ומסכנת חיים ימיים של דגים, עופות מים, יונקים ימיים ויצורים נוספים.
השורה התחתונה
מאיפה מגיעים לישראל דגי סלמון? בעיקר מנורבגיה, אך גם מצ'ילה ומכמה מדינות נוספות.