חיות יכולות להיות אופטימיות או פסימיות?
מה גורם לחיות ממינים אחרים לראות את חצי הכוס (או הקערית) המלאה או הריקה? ואיך אפשר לדעת את זה?
כולנו מכירים אנשים אופטימיים יותר ואופטימיים פחות, שלא לומר פסימיים ללא תקנה. יש כאלה שבטוחים תמיד שדברים איכשהו מוכרחים להסתדר בסופו של דבר לעומת כאלה שרואים את העתיד בתור אוסף מאיים של אסונות פוטנציאליים. מה גורם למישהו לאמץ תפיסת עולם אופטימית או פסימית? האם גם בעלי חיים שונים (מאותו מין ביולוגי) נבדלים זה מזה במידת האופטימיזם שלהם? ומה משפיע עליהם להפוך להיות כאלה או כאלה? ואיך בכלל אפשר לדעת את זה?
אז בגדול - כן, בעלי חיים יכולים להיות אופטימיים ופסימיים יותר ופחות בדיוק כמונו. אבל בואו נתחיל דווקא מהשאלה האחרונה.
איך אפשר לדעת כמה מישהו אופטימי
כיום מקובל במדעי ההתנהגות שניתן לאבחן את מידת הפסימיות/אופטימיות של כל בעל חיים ספציפי באמצעות ניסוי פשוט שמכונה "בדיקת הטיה קוגניטיבית" או "בדיקת הטיית שיפוט". זה כלי מאוד חזק ולא פולשני להערכת האופן שבו רגשות של בעל חיים משפיעים על הקוגניציה שלו, שמוכיח את עצמו כמועיל ואמין על ידי תוצאות וניבויי התנהגות ממינים רבים מאוד של בעלי חיים. בשנים האחרונות הפך "מבחן ההטייה" לאחד הכלים המרכזיים להערכת מצבם הנפשי של בעלי חיים, בעיקר כאלה שכלואים בתנאים מגבילים כמו במשקים תעשייתיים, מעבדות או אפילו גני חיות.
בפשטות, 'בדיקת הטיית שיפוט' היא בדיקה כיצד מעריך נבדק מצב עמום (כמו הכוס הלא-מלאה ולא-ריקה). איך ניסוי כזה נראה בפועל? נגיד שהרגלנו כלב שבצד אחד של החדר יש תמיד קערה עם אוכל ובצד השני יש קערה שתמיד ריקה. ונגיד שמוכרחים ממש להתקרב לקערות כדי לראות (או להריח) אם יש בהן אוכל. עכשיו, מה יקרה אם יום אחד נמקם קערה באמצע הדרך בין שני המיקומים הרגילים? האם הכלב שלנו יניח שבקערה יש אוכל וידלג אליה בשמחה? או שהוא יניח שהקערה ריקה דווקא, ואפילו לא יטרח לקום לבחון אותה מקרוב? מתברר שההנחה הזו, שמתקיימת במוח הכלב אך מתבטאת בהתנהגות ברורה, משקפת את מידת האופטימיות שלו - והיא ביטוי אחד לבחירות התנהגותיות רבות שיבואו לידי ביטוי עקבי במגוון מצבים ואפשרויות.
לפני כשנתיים פורסם מחקר (מטא-אנילזה) שמסכם 459 אפקטים מ-71 מחקרים על אופטימיות/פסימיות ב-22 מינים של בעלי חיים ("Optimism, pessimism and judgement bias in animals: A systematic review and meta-analysis"). באופן לא מפתיע הממצאים המשוקללים מראים שבעלי חיים שחיים בתנאים טובים יותר - הם בעלי השקפה יותר אופטימית מכאלה שמגודלים בתנאים גרועים יותר.
כך למשל, בניסוי אחד שהשווה בין כלבים שמוחזקים בכלובי מקלט לכלבים לבין "כלבי מחמד" התגלה ש"כלבי המחמד" אופטימיים יותר מכלבי המקלט. לא קשה (אבל בהחלט מעציב) להבין למה: החיים בכלוב הרגילו אותם למציאות שבה רצונותיהם כמעט אף פעם לא מתגשמים, בעוד שכלבי ה"מחמד" (למרות הבעיות שיש לא פעם גם ל"חיות מחמד") למדו שיש טעם לצפות לדברים טובים ונעימים כל יום - כמו ליטופים, טיול ברחוב (או בפארק!) או אפילו "סתם" חזרתו המופלאה הביתה של האדם האהוב בעולם.
בתעשיית החלב אין סיבה לאופטימיות
מספר מחקרים נערכו בעשור האחרון גם על תפיסת העולם הרגשית (מידת האופטימיות) של עגלים בתעשיית החלב. כידוע, העגלים בתעשייה מופרדים מאמא שלהם מייד אחרי שהם נולדים - הם כבר גרמו לגופה להתחיל לייצר חלב, ועכשיו רק עלולים (חלילה) לשתות ממנו! הם נכלאים לרוב בשבועות הראשונים לפחות בכלובי בידוד (הנקבות יוזרעו בעצמן כדי להיחלב כשיגיעו לבגרות מינית כעבור יותר משנה, והזכרים יימכרו לפיטום לשחיטה). מחקר מ-2018 אישר שגם בין עגלים בתעשיית החלב יש הבדלי אישיות, וכמו כל מיני בעלי החיים האחרים שנבדקו בעניין, גם הם שונים זה מזה במידת האופטימיות/פסימיות האינדיבידואלית שלהם.
איך הראו את זה? הרגילו את העגלים לשורה אופקית של חמישה חורים, שבימני מביניהם יש תמיד בקבוק עם חלב, ואילו בשמאלי מביניהם יש תמיד בקבוק ריק - ואפילו מפוח אוויר מופעל אוטומטית כשהם מתקרבים לחור השמאלי, דבר שהם ממש לא אהבו. אחרי שהעגלים למדו להתרחק מהחור השמאלי ו"לרוץ" ישר לחור הימני, התחילו החוקרים למקם בקבוקים בחורים שבאמצע ולתעד את תגובות העגלים. היו כאלה שלא התקרבו אפילו לבקבוק שמוקם בחור הכי קרוב לימני, והיו כאלה שבדקו תמיד את כולם בתקווה. לפעמים זה נבע ממצב (רוח) זמני, אבל היו עגלים שגילו עקביות רבה בפסימיות שלהם במבחנים רבים לאורך תקופה. לפי החוקרים, הדבר מעיד ככל הנראה, על קו אופי של העגלים הללו. המחקר בדק גם את החששנות (ה"פחדנות") של העגלים בשיטות מקובלות (מבחני אישיות שבודקים תגובות למצבים לא מוכרים) ומצא קשר מובהק בין חששנות לפסימיזם.
מחקר מ-2014 גילה ששיפוט פסימי גובר, לפחות זמנית, בעקבות אירועים מכאיבים פיזית ונפשית (אך שגרתיים במשקי בקר) - הפרדת העגל מאמו או הסרת קרניים בקאטר ברזל מלובן. הטיית השיפוט שימשה במחקר זה כדי להעריך מצב רוח יותר מאשר אישיות.
מחקר שפורסם ב-2020 מצא שעגלים פסימיים צפויים יותר לפתח אפטיות ("אנהדוניה", חוסר יכולת לחוות עונג והנאה) שהיא מרכיב מרכזי של דיכאון. כאב באופן כללי גורם לפגיעה ביכולת להנות גם אחרי שהוא נחלש, אבל המחקר הראה שהשוני בתגובת עגלים לכאב יכול להיות מוסבר על ידי הבדלים אינדיבידואליים בציפיות הכלליות (כלומר במידת האופטימיות/פסימיות). במחקר נבדקו עגלות לאחר שצרבו מספר על עורן בברזל מלובן, תחת הרדמה. רוב העגלות בעולם לא זוכות להרדמה או אפילו משככי כאבים, אבל הכווייה כאבה מספיק לעגלות הניסוי, מסתבר, גם אחרי שההרדמה התפוגגה. איך יודעים? כל העגלות צרכו הרבה פחות מיץ ("תמיסה מתוקה") אפילו 5 ימים אחרי הצריבה, משצרכו עגלות בקבוצת ביקורת. הכאבים גרמו להן לא להנות מהמיץ כמו שהיו נהנות ממנו בכל יום אחר. ומתברר שמי הפגינו את הסימנים המובהקים ביותר לחוסר הנאה ועניין בשתייה מתוקה בעקבות כוויות הסימון - היו העגלות שנמצאו מראש כהכי פסימיות.
כלומר, משקים תעשייתיים לא רק מכאיבים לבעלי חיים בצורות רבות, ואפילו לא רק הופכים אותם לפסימיים יותר ויותר - אלא גם מדכאים את יכולתם להנות אפילו מהדברים הקטנים והמעטים שעוד נותרו להם.