האם קיים סמן ברור לקיום תודעה? ומהו?
האם יש דרך להבחין בין יצורים מרגישים ל"אדישים-לכל"? האם אפשר לבנות מין "גלאי נפש"?
"סמן אחד, ברור ומדיד"
אפשר לחלק את כל הדברים בעולם לשתי קבוצות (לא שוות) לפי כל מיני קריטריונים. חלוקה מתבקשת אחת שאפשר לחשוב עליה היא: כל הדברים הדוממים (מכוניות, כוכבים) לעומת כל הדברים החיים (אצות, קופים). גם אם לא קל להגדיר מה הם בעצם "חיים", וגם אם יש מקרים גבוליים משמעותיים (כמו וירוסים) - רובנו רואים הבדל ברור בין חי לדומם.
בצורה דומה, אפשר גם לחלק את כל הדברים בעולם כך: כל הדברים חסרי התודעה (מכוניות, כוכבים, אצות) לעומת כל ה"דברים" בעלי התודעה (כמו קופים למשל). גם אם לא קל להגדיר מהי בעצם "תודעה" (שכוללת רגשות, תחושות, חושים, מחשבות… ובקיצור: "נפש") וגם אם יש מקרים גבוליים (כמו חרקים) - רובנו רואים הבדל ברור בין יצור חש לאוטומט. בין בעלי נפש - לבין עצמים ששום דבר בעולם (כולל השמדתם-שלהם) לא יוכל להכאיב להם או להדאיג (או אפילו לעניין) אותם לעולם.
אבל האם יש איזושהי פרוצדורה שהיתה יכולה לאפשר לנו, תיאורטית, למיין את כל היצורים בעולם לשניים? האם יש דרך אחת פשוטה להבחין בין יצורים בעלי תודעה לבין יצורים חסרי תודעה?
לפי זוהר ברונפמן, שמעונה גינצבורג וחוה יבלונקה התשובה היא חיובית. יש "סמן" מופלא כזה, והוא היכולת ללמוד "למידה אסוציאטיבית פתוחה". לטענת החוקרות, אם אורגניזם ביולוגי מפגין את היכולת הזו (תיכף ננסה להבין מה בדיוק היא אומרת) - אז מדובר ביצור בעל תודעה!
הקושי לחקור תודעה
למה הטענה של ברונפמן, גינצבורג ויבלונקה כל כך מפתיעה?
קודם כל - כי תודעה היא, בהגדרה, משהו שנגיש תמיד רק לישות אחת בלבד. אין שום תופעה פיזיקלית (מוכרת לנו) שמתנהגת ככה; כל התרחשות פיזיקלית בעולם - נגישה עקרונית לכולם לתצפית ומדידה (בכפוף למרחק, מכשולים בדרך, וכיו"ב הפרעות פיזיקליות שכולם יכולים למדוד גם אותן בדיוק באותה המידה). אבל לחוויות - למשל לכאב או לסיפוק שאני מרגיש כרגע - אין לאף אחד בעולם גישה מלבדי. אנשים יכולים לשמוע ממני דיווחים, לראות דמעות, למדוד קצב פעימות לב ואפילו ריכוז הורמונים בדם, למפות את הפעילות החשמלית במוח שלי… אבל הם לא יכולים בשום אופן להרגיש (או לראות או למדוד וכו') את הכאב (או הסיפוק) שאני מרגיש, את החווייה עצמה (אם היא לא שלהם).
אז איך אפשר בכל זאת לחקור תודעה באופן מדעי?
התשובה המוכרת לנו כיום היא שחקר התודעה, אפילו של יצור שאנחנו מחשיבים "פשוט" (דגיג, למשל), היא עניין מורכב הרבה-הרבה יותר מחקר תופעה פיזית, כמו, נגיד, המסלול של כדור במשחק. בין היתר, כי אנחנו לא יכולים להביט ב"כדור" התודעה עצמו - למדוד את חוויית הכאב/הסיפוק הסובייקטיבית ישירות - בשום צורה, אלא רק להסיק את קיומה מהרבה עדויות עקיפות. זה כאילו היינו צריכים ללמוד על מסלול הכדור במגרש רק מניתוח מבטי הצופים. אנחנו יכולים להסיק את קיומה של תודעה מאוסף גדול ומגוון מאוד של עדויות אובייקטיביות (מוחשיות) עקיפות שמלמדות בצורה עקבית על קיומה של חווייה סובייקטיבית, על אף שהיא עצמה לגמרי בלתי נראית לנו. אפשר לחלק את העדויות האובייקטיביות האלה לקיומה של החווייה הסובייקטיבית לשלושה תחומים עיקריים:
- דברים בגוף
- התנהגות
- השוואות בין מינים (עם תיאוריה אבולוציונית שמניחה התפתחות מאב משותף)
כך למשל ה"הוכחה" שדגים מרגישים כאב היא למעשה אוסף גדול מאוד של ניסויים ותצפיות שהראו, בין היתר, ש:
- לדגים יש קולטני חישה מגוונים ומערכת העצבים שלהם פועלת כמו זו שלנו
- מוחם של דגים מפגין בשעת כאב סימנים דומים לאלה שמפגינים מוחות של עופות ויונקים
- דגים מתנהגים בשעת כאב כמו יבשתנים: איבוד תיאבון, שפשוף המקום הכואב, וכו'
- משככי כאבים מחזירים את התנהגותם של דגים פגועים להיות נורמלית יותר
- דגים שהוזרקה להם חומצה מוכנים להסתכן בשביל לזכות במשככי כאבים
- (והרשימה עוד ארוכה מאוד)
על הרקע הזה ברור יותר מדוע הטענה שיש סמן אחד ויחיד שיכול לבדו להספיק כדי "להוכיח" את קיומה של תודעה היא טענה מפתיעה ומסקרנת כל כך - אך גם כזו שראויה כמובן לבחינה ביקורתית ואפילו ספקנית.
מתי נשמע ה"אאוץ'!" הראשון
ברונפמן, גינצבורג ויבלונקה מציגות גישה חדשה לחקר שאלת הופעת התודעה. הגישה הזו מאפשרת בין היתר לנסות ולהעריך מתי לראשונה בתולדות כדור הארץ (ואולי היקום בכלל, למיטב ידיעתנו כיום) הופיעו לכאורה יש-מאין חוויות ראשונות. מתי החלו פה לראשונה לראות, לרחרח, לכאוב, לטעום, לפחד, להתענג?
לפי החוקרות שלעיל התשובה היא: בערך לפני חצי מיליארד שנים. ליתר דיוק כ-540 מיליון (בתקופת הקַמְבְּרִיוֹן). כדי לנסות ולשחזר מה התרחש לפני זמן רב כל כך הן שואבות השראה מחוקרים שניסו לעשות דבר דומה לגבי תופעה ביולוגית חסרת תקדים לא פחות, שנוצרה אף היא כביכול יש-מאין, ואפילו לפני זמן רב יותר - עצם הופעת החיים מחומר דומם לפני מעל 4 מיליארד שנים.
במיוחד הן הולכות בעקבות החוקר ההונגרי טיבּוֹר גאנטי (Gánti) שעקף את הקושי להגדיר את החיים באמצעות יצירת רשימת מאפיינים של החיים וזיקוק הרכיב המשותף החיוני לכולם (יכולת הורשה בלתי מוגבלת). בדומה, החוקרות הישראליות יצרו רשימה של 7 מאפיינים מוסכמים של התודעה - והצליחו למצוא
"יכולת התנהגותית אחת שכדי שתתממש ביצור חי חייבים להתקיים כל שבעת המאפיינים הכלולים ברשימה, ובד בבד שתהיה פשוטה ככל האפשר כדי שתימצא בקבוצות אורגניזמים רבות ככל האפשר. סמן כזה יוכל לשמש עדות מובהקת לקיומה של תודעה בבעלי חיים.
גילינו שאכן יש סמן כזה: יש צורה מיוחדת של למידה אסוציאטיבית שכדי שתתממש, חייבים להתקיים כל שבעת המאפיינים של התודעה."
החוקרות אפיינו סוג ספציפי של למידה אסוציאטיבית - "פתוחה" - שלטענתן מעידה בהכרח על קיום תודעה. מומלץ לקרוא את המאמר המקורי שלהן (בעברית נגישה) להבנת העניין; אבל, על רגל אחת, אפשר לומר שהכוונה ב"למידה אסוציאטיבית פתוחה" היא ליכולת (מורכבת מאוד) לבנות מתוך אלפי רשמים שונים (מחושים שונים כמו ראיה, שמיעה, סונאר, וכו') תמונת עולם קוהרנטית שמאפשרת לבעל התודעה ללמוד לקשר בגמישות בין תופעות ואירועים שונים בזמן ובמרחב - ובינן לבין נזק/תועלת לעצמו (שמתבטא בתור רתיעה או משיכה למשל).
התשתית הפיזית הדרושה לתודעה
בשלב הבא ניסו החוקרות להגדיר את מבני הגוף הבסיסיים המינימליים הדרושים כדי לאפשר את היכולת הזאת (שמהווה כאמור סמן לתודעה):
"מצאנו שכדי שתתקיים למידה אסוציאטיבית פתוחה נדרש מנגנון מוחי אשר מתמחה בזיהוי של דפוסים מורכבים, נדרשים קשרים דו-כיווניים בין יחידות עצביות שונות במוח ברמות היררכיה שונות, ונדרשת מערכת זיכרון נפרדת ובלעדית, לשם אחסון דפוסים מורכבים שיסייעו בזיהוי ולמידה עתידיים."
אם זה נכון - ישנם יצורים רבים שנחשבים בעלי חיים - חלק מממלכת החי - אבל כנראה לא יכולים להרגיש דבר לעולם, בהיעדר מוח (בוודאי כה מורכב): צדפות, ספוגים (סורי, בוב) או מדוזות למשל. מצד שני, יש לא מעט יצורים שכיום אנחנו מפקפקים ביכולת החישה שלהם (וחוק צער בעלי חיים לא חל עליהם) אבל החוקרות סוברות שהם בעלי תחושות, כמו תמנונים וסרטנים (זה לא באמת מפתיע) ואפילו חרקים רבים (זה בהחלט מפתיע):
"המחקר שלנו הראה שהקבוצות שבהן מתקיימת למידה אסוציאטיבית פתוחה כוללות, בין השאר, את רוב בעלי החוליות – הדגים, הזוחלים, הדו-חיים, העופות והיונקים (יוצאים מן הכלל הם אולי הצמדאים והמיקסינות, חולייתנים חסרי לסתות); פרוקי רגליים רבים, למשל סרטנים, מקקים, עכבישים, זבובים, יתושים, נמלים, דבורים וחרקים רבים נוספים; והסילוניות – הדיונון, התמנון ודיונון הרחף. גילינו גם כי מבני מוח המממשים את הפונקציות השונות של למידה אסוציאטיבית פתוחה זוהו גם הם בקרב קבוצות בעלי החיים הללו."
מדובר במחקר תיאורטי ראשוני, שבוודאי עוד יתפתח וישוכלל בעתיד, אבל כזה שכבר כעת מציב בפני רובנו אתגר מוסרי בהרחבת מעגל החמלה. מחקר מסוג זה עשוי לשמש בעתיד גם להרחבת ההגנה המשפטית על בעלי החיים, ובמתן כלים מעשיים להכרעות בשאלות מוסריות ופוליטיות על אודות היחסים שלנו עם בעלי חיים ממינים אחרים.