מתי הבנו לראשונה שאנחנו עלולים "לשבור" את הטבע?
עד מתי חשבנו שהטבע חסין לכל דבר שנעולל לו? מתי הבנו לראשונה שאנחנו עלולים להרוס את הסביבה שבה אנחנו חיים, ואפילו בצורה בלתי הפיכה? ואיך זה קשור להולדת בובת ה"דובי"?
לאורך מרבית ההיסטוריה תפסו בני אדם את עצמם כחסרי השפעה על הטבע וסדריו. אבותינו הקדמונים ידעו כמובן שחייהם תלויים בטבע - אך האמינו שהוא עצמו לא מושפע מהם כלל - אלא (אם בכלל) מכוחות עליונים, שונים ועצומים לאין-שיעור מכוח האדם. אפילו מי שחיו ב"עולמות זעירים" - למשל איים קטנים ומבודדים, כמו אי הפסחא למשל - לא השכילו להבין אלא רק כשכבר היה מאוחר מדי, שכוחו של הטבע להתמיד ולהתחדש אינו אינסופי, ושהם למעשה עלולים לכרות בקלות מפתיעה את הענף שעליו הם יושבים (הציוויליזציה המפותחת של אי הפסחא נכחדה לאחר שאנשי האי כרתו את כל העצים באי לשם בניית פסלים פולחניים - מה שהוביל לגוויעתם ברעב וקניבליזם). למעשה, מבחינה היסטורית, רק ממש לא מזמן התחלנו להבין שאיננו חסרי משמעות ביחס לטבע, ושלמעשה אנחנו לא כאלה כבר די הרבה זמן (ראו למשל חיסול מרבית החיות הגדולות בכדור הארץ - כולל מיני האדם האחרים - עם התפשטות האדם הקדמון ממין הומו ספיאנס מחוץ לאפריקה). ויש רבים שממשיכים להתכחש ליכולתו של האדם להשפיע על תופעות טבעיות אפילו כיום.
וזה לא מאוד מפתיע. בני אדם בנו את תרבויותיהם כולל אמונותיהם העמוקות (למשל: הדתות הגדולות) בתוך עולם יציב מספיק כדי לאפשר אשליה של זמן מיתולוגי שבו שורר סדר טבעי אידאלי ולא משתנה. עונות השנה ייצגו את מעגליותו הנצחית של הזמן, שהאדם כמדומה רק חי בתוכו. לפי התפיסה הזו - מה שהיה הוא שיהיה תמיד, אין חדש תחת השמש, ובכל מקרה - הכל בידי שמיים. כיום בני אדם נדרשים להקיץ מפנטזיית הזמן המיתולוגי אל המציאות ההיסטורית שבה עולמם משתנה במהירות מסחררת, וכוחם גדול עד כדי שיבוש האקלים בכדור הארץ וסיכון עתידם. אנו נדרשים לעכל את מה שהאינטואיציות המסורתיות שלנו אומרות לנו שהוא אבסורד מוחלט: שכיום גורל השמיים מצוי בידי אדם.
אנדרטה לשאננות
שאננות העבר אולי חלפה ברובה, או לפחות פחתה, אבל היא הותירה בידינו לא מעט מזכרות, חלקן בצורת ציטוטים נחרצים על יחסי האדם והטבע מהמאות הקודמות שאפשר לומר ש… לא התיישנו יפה. קל ללגלג על הדברים מנקודת המבט של ימינו, אך חשוב להבין שהם משקפים את האמונה (השגויה) שליוותה את האנושות כמעט כל משך קיומה - שהטבע הרבה יותר גדול (וחזק ומאיים ושופע) מכדי שיוכל להיות מושפע ובוודאי ניזוק מפעולות של בני אדם.
למשל:
"הדגה של הימים הגדולים היא בלתי נדלית. כלומר, אין במעשיו של האדם כדי להשפיע באופן רציני על מספר הדגים"
"כדור הארץ הוא בלתי נדלה, והרעיון שהאדם יכול להרוס אותו הוא הפנטזיה המטורפת מכולן."
(הביולוג תומאס האקסלי, 1883)
"קפיטן נמו הורה לי בידו על מרבץ הצדפות העצום, והבנתי כי למכרה הזה באמת אין תחתית, שכן הכוח היוצר של הטבע עולה לאין ערוך על תאוות ההשמדה של האדם"
(ז'ול ורן, "20,000 מיל מתחת למים")
"האדם הוא רק טיפת מים בים, והטבע הוא האוקיינוס."
(וולטר סקוט, סופר סקוטי, המאה ה-19)
"הטבע הוא כה גדול וחזק, שהאדם לעולם לא יוכל להכחיד מין של בעל חיים."
(שארל בודלר, 1857, בשירו "הכאב של העולם")
"לכדור הארץ יש משאבים ללא גבול. אנחנו יכולים להמשיך ולנצל אותם ללא חשש להתדלדלות."
(תיאודור רוזוולט, חוקר טבע ונשיא ארה"ב בראשית המאה ה-20)
התרעות מוקדמות נשכחות
כמו תמיד עם תובנות מאוחרות, בדיעבד אפשר לחפש ולמצוא לא מעט "מבשרים מוקדמים" שלהן, שחרגו מהשורה בימיהם, ערערו על הקונספציה המקובלת - אבל ללא הצלחה.
ייתכן שהאדם הראשון בהיסטוריה שידוע לנו כיום, שהביע דאגה מפני ההשפעה ההרסנית של האדם על הטבע, היה הפילוסוף היווני אנכסימנס (Anaximenes) שחי במאה השישית לפני הספירה. אנכסימנס הזהיר שהאדם עלול לפגוע באוויר על ידי שריפת עצים ופחם.
כותבים איטלקים ואחרים תיארו כבר בימי הביניים הידלדלות משמעותית של דגים בים התיכון והביעו דאגה מפני תוצאות המשך המגמה.
במאה ה-17 כתב המדען האנגלי פרנסיס בייקון ספר בשם "הקדמה למדע חדש", שבו הוא קרא לאדם לחקור את הטבע - אך גם הזהיר מפני ההשלכות ההרסניות של מחקר זה; בייקון טען שהאדם עלול להשתמש בידע שלו כדי להרוס את הטבע.
במאה ה-18 טען המדען הצרפתי ז'אן-בפטיסט למארק שהאדם הוא חלק מהטבע, ושהשפעתו על הטבע הולכת וגדלה. למארק הזהיר שהאדם עלול להרוס את הטבע אם לא יפעל בזהירות.
במאה ה-19 פרסם המדען האנגלי צ'ארלס דרווין את ספרו המהפכני "מוצא המינים", שבו הוא הציג את תורת האבולוציה, לפיה התפתחו המינים השונים מאב קדמון משותף. תורת האבולוציה עוררה התנגדות רבה משום שהיתה מנוגדת בתכלית לתמונת העולם המסורתית (שעוגנה גם בדתות רבות) לפיה בעולם שורר סדר נצחי קבוע, פרי תוכנית אלוהית תבונית. האבולוציה, לעומת זאת, תיארה את הטבע כמערכת מורכבת, כאוטית ומקרית, שנתונה לשינוי תמידי. אחת הנגזרות של של שינוי התפיסה היתה ההבנה שאין כל ערובה להמשך קיומם של מינים - למשל אם בני אדם ישנו את סביבתם במהירות או יחסלו אותם מהר מדי. הטבע (או ליתר דיוק, הסדר הטבעי שאנחנו מכירים ותלויים בו) נחשף כחלש ופגיע יותר משדמיינו.
במאה ה-20 החלה כבר להתעורר ולהתרחב המודעות להשפעת האדם על הסביבה. קשה לא להבחין, למשל, שהנהר שזורם במרכז העיר שלך ושימש מאז ומתמיד לרחצה ושתיה - הופך למסוכן ואפילו קטלני מרוב זיהום שמוזרם אליו ללא כל בקרה. בשנת 1962, פרסמה רייצ'ל קרסון את הספר החלוצי "אביב דומם", שבו תיארה את הנזקים החמורים שגורמים חומרי הדברה לסביבה. הספר עורר סערה ציבורית, והוביל לחקיקה ראשונה מסוגה להגנה על הסביבה, שהפכה במהרה למודל לחקיקה במדינות נוספות.
היום, המודעות להשפעת האדם על הסביבה גבוהה יותר מאי פעם בעבר. ישנם חוקים להגנה על הסביבה ברוב מדינות העולם, וישנן תנועות רבות הפועלות למען הגנת הסביבה. כל ילד יודע, או לפחות שומע לפעמים, ש"אנחנו צריכים לשמור על הסביבה".
איך הגענו מהשאננות המקובלת שעדיין אפיינה חוקרי טבע מובילים בסוף המאה ה-19 אל הקונצנזוס הציבורי הרחב לגבי סכנות הפגיעה בסביבה בסוף המאה ה-20? מתי התרחש השינוי?
נקודת המפנה?
מפתה להכתיר רגע מסוים כ"נקודת המפנה", אבל אין כמובן נקודת מפנה אחת. תרבויות שונות ואנשים שונים הפנימו את "חולשת" הטבע מול כוח האדם בהדרגה בזמנים שונים וברמות שונות לאורך מאה השנים האחרונות. וזה התבטא באינספור דרכים.
למשל - דובים הפכו פתאום ממפלצות מאיימות - ליצורים חסרי אונים ומעוררי חמלה ביחס לאדם (עם הרובים החדישים שלו וכלבי הציד בעזרתם עינה והרג המוני דובים וחיות אחרות) עד שבאופן סמלי, נבראה בדמותם ובצלמם בובת הילדים הקלאסית, ה"דובי":
יש אירוניה בכך שבובת הדובי הראשונה, שמסמלת את השינוי התפיסתי המהיר שעבר האדם ביחס לטבע, הטדי-בר, נקראת על שמו של נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט - שציטוטו הבוטח על המשאבים הבלתי מוגבלים של כדור הארץ (ומייצג את התפיסה הישנה רגע לפני התרסקותה) הובא לעיל.
בישראל, אפשר אולי לראות בייבוש אגם החולה - ובמאבק למניעת הייבוש, שכשל אך הוליד את "החברה להגנת הטבע" - נקודת מפנה חשובה מהיחס אל הסביבה כסכנה ("לייבש את הביצות!", "נלבישך שלמת בטון ומלט") אל הסביבה כמסכנה ("הצילו את אגם החולה", "אסור לקטוף את פרחי הבר").
במהלך המאה ה-20 הלכה והתגבשה הבנה מדעית טובה יותר של השפעות האדם על הסביבה, הן לאורך ההיסטוריה האנושית והן של השפעות אלה בהווה - שהתגברו מאוד:
- האדם מבין לראשונה שכבר מזה עשרות אלפי שנים הוא משפיע בלי ידיעתו בצורה משמעותית על הטבע - למשל: מכחיד מינים, מכרית יערות, גורם הידלדלות קרקע או מידבור - בניגוד לאמונותיו המסורתיות החזקות שרואות את העולם כיציב וחסין יותר;
- בו זמנית להבנה זו האדם מגביר דרמטית את כוחו והשפעתו על הטבע באמצעות המהפכה התעשייתית והטכנולוגית והזינוק התלול במספר בני האדם החיים בעולם. אז כבר מגיעה הפגיעה בטבע לחומרה שקשה לפספס את השפעתה אפילו בימי חייו של אדם בודד. אנשים בכל רחבי העולם חווים אישית השפעות של זיהום מים, קרקע ואוויר; של הידלדלות חיי בר בים וביבשה; של בירוא יערות; אפילו של שינויי אקלים. בני האדם נדרשים לעכל במהירות שמידת פגיעתם בטבע התגברה עד כדי סיכון קיומם ברווחה בעתיד הלא רחוק.
בשורה התחתונה
במהלך קצת יותר ממאה השנים האחרונות, נאלצה האנושות לעכל בהדרגה את כוחה הרב מצד אחד, ואת השבריריות המפתיעה של הטבע, שבו היא עדיין תלויה לקיומה, מצד שני. אנשים וגופים שונים הבינו והפנימו בדרגות שונות, ועקב אירועים מקומיים שונים, שהאנושות עלולה "לשבור" את הטבע ולכרות את הענף שעליו היא יושבת. כתוצאה מכך, במהלך המאה האחרונה התהפך הקונצנזוס לגבי יחסי האדם והטבע: מביטחון בחוסר היכולת של האדם לשנות את הטבע או להשפיע עליו - לביטחון ביכולת האדם להרוס את הטבע, ואפילו להשמיד את החיים עלי אדמות כפי שהם מוכרים לנו כיום.
