דג סלמון: 3 איומים חמורים על קיום הדג המופלא
דגי סלמון הם יצורים מרתקים, שעוברים בחייהם מרחקים עצומים בין סביבות שונות מאוד, במהלך מסלול חיים עתיר תהפוכות ואתגרים עוצרי נשימה. דגי הסלמון הם גם מין מפתח בעל חשיבות אדירה למערכת האקולוגית כולה.
עד המאה ה-20 התקיימו דגי הסלמון במספרים עצומים, מיליארדים על מיליארדים, ובנדודיהם היו הנהרות בהם חלפו נצבעים (לפי תיאורם המתפעם של בני התקופה) בצבעם האדמדם האופייני, שנוצר מאכילת סרטנים זעירים אדומים (שקיבלו בתורם את צבעם מאצות אדומות שאכלו). אולם כיום, מעריכים שמספרם צלל לכ-3% בלבד מזה שהיה רק לפני כמאה שנים. מיני סלמון רבים מצויים על סף הכחדה. נהרות ומפלים רבים ששפעו סלמונים – שוממים כעת מדגים – ומבעלי חיים שתלויים בדגי הסלמון לקיומם. שלושה גורמים עיקריים הובילו למצב הזה: דיג חסר מעצורים, סכרים – אך יותר מכל היו אלה כלובי הסלמון שגורמים כיום לחיסול מהיר של סלמוני הבר שהצליחו לשרוד עד היום.
דג סלמון בוקע מהביצה במים מתוקים ושקטים, לרוב סמוך למעיין גבוה בהרים. כשהוא גדל מעט, הוא שוחה עם הזרם במורד הנהרות עד שהוא מגיע לים הפתוח. דג הסלמון יבלה שנים רבות באוקיינוס, תוך גמיעת מרחקים אדירים ביחס לגודלו הצנוע. עד שלפתע, לאחר שנים של שעשועים חסרי דאגות, הוא ישמע קול פנימי, דחף עז, שיצווה עליו לנדוד חזרה אל המקום הרחוק בו נולד.
אין כל דמיון בין הקלות היחסית בה הגיע דג הסלמון לאוקיינוס – למאמצים הכבירים, העל-דגיים, שיידרשו לו על-מנת לשוב ולהעפיל לבריכה השלווה בה הגיח לאוויר העולם. כדי לעשות זאת הוא יידרש לשחות ברציפות נגד הזרמים החזקים שימשכו אותו ללא הרף לאחור, ואף לזנק במעלה מפלים שוצפים, תוך חבטות אינספור בסלעים וכשלונות חוזרים ונשנים, ותוך כדי נסיונות להתחמק מטורפים הממתינים שם במיוחד לרגע של היסח דעת מתוך מאמץ ותשישות. קשה שלא להעריץ את כוח ההתמדה והסיבולת של דג סלמון צנוע, שמסעו הארוך הביתה חובק אוקיינוסים ויבשות.
על מסעם של דגי הסלמון למקום הולדתם
אבל האדם הוסיף לאתגרים הרבים העומדים בפני דגי הסלמון אתגרים נוספים – שבחלקם אין להם כל אפשרות לעמוד. דיג אינטנסיבי של סלמונים התחיל כבר לפני כ-200 שנים, אבל רק המצאת קופסת השימורים היא שאפשרה לשנע לכל רחבי העולם את בשרם – דבר שהביא לזינוק חסר תקדים בכמות הדגים שנלכדו ונהרגו. זה היה ה"גל" הראשון של צמצום משמעותי במספר דגי הסלמון. האתגר השני היה הקמתם של סכרי ענק רבים על גבי נהרות ששימשו את הסלמונים כנתיבי הגירה מימים ימימה (הרבה לפני שאדם כלשהו אפה לחם או אפילו שלט באש). הנזקים הסביבתיים שגרמו הסכרים הוכרו במידה רבה על ידי מדינות רבות בעשורים האחרונים, ורבים מהם אף פוצצו וסולקו לטובת שיקום אוכלוסיית הסלמונים והמערכת האקולוגית כולה.
אבל שום סכר או טבח לא איימו להשמיד את אוכלוסיית הבר כמו מה שהוצג בתחילה כחבל ההצלה שלה – כלובי הדגים המסחריים. אלה הוקמו רק בעשורים האחרונים – רובם ממש בעשרים השנים האחרונות – אך כבר הספיקו לגרום לצניחה החדה ביותר באוכלוסיות סלמון הבר – וכעת הם מאיימים למחותן כליל – לתמיד. מדוע ואיך גורמים הרבייה ופיטום של עשרות מיליוני סלמונים – דווקא לתוצאה ה"הפוכה" כביכול – של הכחדת דגי הסלמון?!
בשביל להבין את זה, צריך לדעת שחייהם של דגי הסלמון בכלובים לא דומים בכלום לחייו של דג סלמון חופשי. דג סלמון מפוטם במשך שנתיים בכלובים צפופים, יחד עם עוד אלפי דגים אחרים, בשטח צר מאוד. אחת הבעיות הבלתי נמנעות שמתעוררות כשמחזיקים בעלי חיים בצפיפויות כאלה – היא התרבות מהירה של טפילים ("כיני ים") וחמור מכך – של חיידקים ונגיפים. תעשיית הסלמונים משקיעה סכומים דמיוניים בהדברת הטפילים ומחוללי המחלות – אך מצליחה לכל היותר לרסנם. מבחינת הדגים שבכלובים פירושו של דבר שעשרות מיליונים מהם נאכלים מדי שנה חיים על ידי טפילים – ומתים ממחלות שונות.
אבל הטפילים והנגיפים לא נשארים בתוך כלובי הדגים, שעשויים רשתות וממוקמים בים ובנהרות. לרוע מזלם של סלמוני הבר, גם בקנדה וגם בנורבגיה ובסקוטלנד (מוקדי תעשיית חוות הסלמון המרכזיים) בחרו מסיבות שונות (ובראשן נוחות ה"חקלאים") למקם את מרבית כלובי הדגים דווקא בנתיבי ההגירה והמחייה של סלמוני הבר. לא נדרש זמן רב כדי שסלמוני הבר שחלפו בנתיבים אלה התחילו להימצא מתים וגוססים באלפיהם על הגדות ועל פני המים, כשטפילים במספרים מבהילים מחוברים לקשקשיהם ואפילו לעיניהם – וכשבדיקות מעבדה חושפות כי הם סובלים מהמחלות המשתוללות בכלובי התעשייה הצפופים.
כל דגי הסלמון המיובאים לישראל מקורם בדגי כלובים. אין זה מפליא, לאור הצניחה התלולה באוכלוסיית סלמון הבר. אך תמיכה בתעשיית כלובי הסלמון פירושה תמיכה בהשמדת שארית הפליטה של אוכלוסייה מופלאה ורבת חשיבות זו. אל תקחו בזה חלק!
